כרך של רומי · חלק י׳ סימן ל״ה

ואת כל אלה מוכרח אתה לומר שמה שפירשנו בדעת מוהר"ם ז"ל בלפעמים לתיאבון הוא זה שתפרש בדעת מרן והוא הכונה אפי' אלף פעמים בעבירה אבל היא בדלוגין והיינו היכא דאינו מוצא היתרא אבל רגיל הוא היכא דשביק היתרא ואכיל אסורא הא ודאי הוי להכעיס שהרי פרק עול מצות מעל צוארו ככל הגוים גם בלא תיאבון שורשי כגזל ועריות וע"ז לא הוכרח מרן לבארו יען שכבר פסקו בסי' שמ"ה פורשים מד"ץ הם האנשים שפרקו עול מצות מעל צוארם אין מתאבלין עליהם והיינו הך והך היינו שהרי גם זה שביק היתרא ואכול איסורא גם בלא תאוה מופלגת א"כ אין לך פורק עול מצות מעל צוארו גדול מזה או שכל ימיו בא מטה לידו ומניחה גם בלא טעם טורח הרי פורק עול מצות מעל צוארו לאפוקי ממאי דפסק בסי' ש"מ דהיכא שמניח מצוה בשביל טורח מתאבלין עליו שאותו אינו נקרא פורש מד"ץ ופורק עול מצו'. ומור"ם ז"ל כמידתו לכל רוח להרחיב הדבור במקום שקצר מרן במקומו אף שפסקו במקום אחר הוא מרחיבו במקומו הראוי לו כנודע ע"ז סיים וביאר דברי מרן שהם הם דברי מהר"ם ז"ל אף הוא סיים לבארם כמו שביארם הגמ"ר ז"ל ממש וכתב אבל רגיל בעבירה אין מתאבלין עליו וכ"ש מומר והוא הוא ממש רגיל באופן דהוי כמו מומר שפרק עול אותה מצוה מעליו וטריח ליה היתרא ואכיל אסורא. וע"ז סיים וכתב וכ"ש מומר הכונה דהדין הראשון מדין מומר ופורש מד"ץ נגעו בה דאין מתאבלין עליו כיון שפרק עול אותה מצוה עשה או ל"ת מעליו הרי זה דין מומר כ"ש מומר גופיה. וע"ז שפיר כתב הש"ך ז"ל רגיל אף לתיאבון הכונה אל האמור אף שהאוכל נבלות שורשו הוא לתיאבון שאין להכעיס כי אם או שאומרו בפי' כמו מנשה או שאוכל כמ"ש התוס' פ' אין מעמידין דכ"ו ע"ב ד"ה וחד אמר או שאין לו שום הנאה ונחת רוח כמו נדון אותה אשה בשעת מיתה שבהגמ"ר הא לאו הכי כולו תיאבון מיקרו והאי אוכל נבילות אין לך תיאבון גדול מזה לצבות בטן רשעים וע"ז כתב אף לתיאבון וה"ט משום דהוא רגיל ונטמע בעבירה זו בין אם ימצא בין אם לא ימצא הכל שוה אליו כהיתר כאסור כגון דא אין לך פורק עול איסור מאכלות כזה ואין מתאבלין עליו אפי' היה שורשו לתיאבון אבל אה"ן כל עבירה כגזל ועריות שלא ימצא בהיתר כנגד' וכאמו' ונטמע בה למלאות תאותו יום יום כענין אבשלום וכן כל אוכל נבילות היכא דלא שכיחי ליה היתרא ובשאר דברים רובו או חציו זריז ומקיים עשין ולא תעשין אחרים כהלכת גוברין יאודאין הא ודאי לית דין צריך בוש"ש. ומי זוטר לן מ"ש בר"ה די"ו ע"ב תניא בש"א ג' כיתות ליום הדין של צדיקים לעה"ב של רשעים גמורים לגהינם בינונים יורדים לגהינם ומצפצפין ועולין וכו' ובה"א רב חסד מטה כלפי חסד ופושעי ישראל בגופן וכו' יורדים לגהינם ונידונין י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה וכו' ונעשים אפר תחת כפות רגליהם של צדיקים וכו' אבל המינים והמסורות וכו' ושפירשו מד"ץ וכו' גהינם כלה והם אינם כלים וכו' והקשו בגמ' אמר מר בה"א בבונים רב חסד מטה כלפי חסד והכתיב והבאתי את השלישית באש התם עון פושעי ישראל בגופן והאמרת לית להו תקנה התם ברובה עונות הכא מחצה עונות וכו' וה"ק אי הוי מחצה עונו' ואית ביה עון פושעי ישראל בגופן לא סגיא דלאו והבאתי את השלישית באש ואם לאו רב חסד מטה כלפי חסד וכו'. ואמרו שם מאי פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין עי"ש ופסקו הרמב"ם פ"ג מה' תשובה מדין ה' ואילך הרי אתה למר דאף פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין כל ימיו (וכן פי' הרמב"ן בתחילת שער הגמול הראש שלא הניח תפילין ועיין מוהר"י קולין שורש קע"ד ועיין בשמים ראש סי' כ"א וכנגד זה עיין בס' שערי קדושה ח"ב שער ז' הו"ד ביוסף לחק פ' צו יום ד' ועיניך תראינה כמה כחם של בעלי בשר המוסר להגדיל הענינים לטובת כללות אומתנו זיע"א. ועיין תשו' ארוכה לרבינו האי גאון שערי תשובה סי' קנ"ג דברים ברורים כשמלה שלא כדעת מוהריק"י והרא"ש ואכמ"ל מעולם) עדין יכולים אנו לומר שהוא מפני הטורח ולא משום פורש לא כן בעושה עבירה בק"ע כאוכל נבילות במקום דאיכא שחוטות דאז ודאי ידים מוכיחות דפורש מד"ץ ויש לי אילן לסמוך בחילוק זה ממה שאני רואה דקדוק לשון מרן שבעושה עבירה אמר לפעמים כלשון מוהר"ם ממש ובבטול מ"ע כתב או שמניח לעשות מצוה מפני הטורח ולא כתב או לפעמים מניח מצוה משום טורח מזה נראה דבכונה מכוונת אישמיט מרן תיבת לפעמים והוא עפ"י חלוק האמור איך שיהיה לדעת מהר"ם ז"ל דעליו בנו דייק הרי מצינו להדיא דאפי' נלכד בעבירה כל ימיו ולא מנח תפילין יתירא עליו מחצה עונות עכ"ז אינו נכלל בכלל פורשי מד"ץ ולא תקשי לו שהרי מכאן תברא לס' מהר"ם שהר"י קרקפתא דלא מנח תפילין כל ימיו מפני הטורח עכ"ז אינו נידון כפורשי מד"ץ א"כ איך כתב מהר"ם לפעמים בשביל טורח הא אם כל ימיו בשביל טורח נכלל עם פורשי מד"ץ לזה אוכל לומר לך דטורח גדול כהנחת תפילין בכל יום הוי תיאבון גמור דהו"ל טורח גדול ואפשר דמפני זה ברח מרן הקדוש ואישמיט תיבת לפעמים ולעולם הדבר צ"ת לעת הפנאי איך שיהיה למאי דאתינן עלה בעיקר ישובינו הנעים הא ל"מ ול"מ על עוברי עבירות ל"ת בק"ע וע"ז באורינו עומד לנס עמים בין היכא דהוי לתיאבון גמור שאינו מוצא בהיתר לא במציאות לא במקומו דאז ודאי אינו נכלל בכלל פורשי מד"ץ לבין היכא דמוצא ההיתר במקומו ושביק היתרא ואכיל איסורא אפי' דהוי לתיאבון נקרא להכעיס והוא הנקרא פורש ככל חוקותיו וככל משפטיו ושוב נדמה לי כחלום מהקיץ שכיוצא לזה כתב הרא"ש בתשו' ולא נזכרתי היטב כ"א חפשתי במקום הראוי בס' ש"ע עם ש"ך אשר בידי ומצאתי בחופשי בסי' ב' שעל מ"ש מרן שם דיני מומר לתיאבון ולהכעיס לענין שחיטה ע"ז הביא מור"ם ז"ל ומי שאינו חושש בשחוטות ואוכל נבילות בלא תיאבון (שהרי זה בשר וזה בשר) ואעפ"י שאינו עושה להכעיס דינו כלהבעיס ע"כ והדפוס הוא מהישנים שאינו רשום אחריו שום ענין וכמדומה לי שאלו הם דברי הרא"ש שכתבתי בלי ספק (ועכשיו ראיתי בדפוסים החדשים וכתוב אחריו כך העלה הב"י בשם הרא"ש עלז לבי בה' שלא היה מכזב זכרוני והואיל ואתא לידן אמרתי אעלה על אר"ש מדב"ר שזכרוני שיש באחרונים שנסתפקו בכל הגהות רמ"ה בש"ע מי היה המרשם המקורות בין שתי חצאי לבנה אם מור"ם עצמו ז"ל או הבאים אחריו ועכשיו ראינו דפוס ישן שמור"ם פסק הדינים בלי רשימת המקורות ונטפשטו קמטי ספק זה) איך שיהיה בירור הדברים בלא תיאבון נקרא מטעם שהרי זה בשר וזה בשר ועם שאינו עושה להכעיס אלא מפני שהכל שוה אליו דינו כלהכעיס כיון שפרק עול המצוה מעל צוארו והוא ברור ופשוט: