כרך של רומי · חלק י׳ סימן ל״ד

ואל תשיבני שהרי לפי דבריך הוא מבורר שחוץ מהאוכל נבילות ברגילות והדומה לו לא יקרא להכעיס ופורש מד"ץ אפילו גנב וניאף כל ימיו וא"כ איך מתישב לך לשון הירוש' שאמרו ובלבד שלא יהא גנב וסיים וכתב הגמ"ר ולכן אין מתאבלין על גנב א"כ התינח לדידן דידעינן דהירוש' הזה ט"ס נפל בו וכמו שהבאת לנו מדברי הב"ח ז"ל ויתר מרבוותא ז"ל ראה דבריך טובים ונכוחים אך להגמ"ר גופיה ז"ל שלא נתעורר מכל זה ותפס במשלם הדברים כפשטן ופסיק ותני לבן אין מתאבלין על גנב מאי אית לך למימר? הרי גנב אפי' רגיל כל ימיו בו לא יקרא להכעיס ופורש מד"ץ לפי המונח שהניח הגמ"ר גופיה למטה דרגיל לעשות עבירה לפי ביאור דבריך וא"כ למה פסק לעיל אין מתאבלין על גנב. אף אתה אמור דאי מהא לא איריא דלעולם בל העבירות תמידיות לתאבון חוץ מאוכל נבלות והדומה לו ובנז"ל מתאבלין עליו וגנב בכללן וכאמור לעיל ומאי דפסיק ותני הגמ"ר לעיל אין מתאבלין על גנב לא על סתם גנב קאמר כי על גנב דמשתעי בו בירוש' שנתפס והרגוהו בדיניהם לפי מאי דגריס הגמ"ר ובלבד שלא יהא גנב. וע"ז מפרש הגמ"ר דהכונה דאין מתאבלין עליו משום דכיון שגנב וגזל והתיר עצמו למיתה הו"ל כמאבד עצמו לדעת וע"ז אין מתאבלין עליו. אבל אה"ן כל עובר עבירה וגנב בכללן שמתו על מיטתן מתאבלין עליהם וככל המוכח הנז"ל והכא שאני שנמסר עצמו למיתה הו"ל במאבד עצמו לדעת ובא ואראך שכן הוא כונת הגמ"ר בלי ספק שהרי מור"ם סי' שמ"ה פסק מי שגנב וגזל ועי"ז נהרג מתאבלין עליו נגד ס' הגמ"ר זאת וע"ז פי' הש"ך שם דבא להשמיעינו מור"ם ז"ל דלא תימא הואיל וגנב ונמסר עצמו למיתה הו"ל מאבד עצמו לדעת קמ"ל דלא לפי שהיה סבור שהיה יכול לברוח ע"כ דון מינה דהגמ"ר דס"ל דאין מתאבלין עליו היינו מס' זאת דמחש' אותו מאבד עצמו לדעת שדינם שלא להתאבל עליהם כפורשים מד"ץ וע"ז הביאו ג"כ פה כיון שהוא מאסף העבירות פרטיות שדינם כפורשים מד"ץ שלא להתאבל עליהם אף זו כאחת מהן לפי שנמסר למיתה ולא מט' דהוי מומר לעבירת גניבה ונכנס בסוג פורש מד"ץ דהא ודאי בורכא היא וכאמור ומוכרח שדעת הש"ך לפרש כן בדעת מור"ם לאפוקי מדעת הגמ"ר דאי לאו הכי מאי אתא לאשמועינן מור"ם לומר דמתאבלין עליו פשיטא הכי הוא בכל עבירות לתיאבון שבתור' שאינו נקרא פורש מד"ץ כי אם הפורק עול מצות מעליו ככל הגוים אשר לא נצטוו וכמו שפסק מרן שם ס"ה ומור"מ לא חלק עליו וזה הגנב לא שמיה פורק עול מצות מעל צוארו וא"כ מאי חידוש אתא לאשמועינן? אלא ודאי דאתא לאשמועינן דלא תימא דהוי מאבד עצמו לדעת וכאמור (ושוב ראיתי להרב מוהרי"ע ז"ל בס' שבט יהודה ד"ט סוף ע"ד שהבין כן בפי' כדעת המרדכי ז"ל וכתב ודלא כהמרדכי שהביא מב"י ז"ל דס"ל דדינו כמאבד עצמו לדעת עכ"ד) ומאחר שעלה בידינו ביאור דעתו של מור"ם ז"ל דאפי' שהוא גנב מפורסם ונתפס להריגה עכ"ז מתאבלין עליו א"כ כ"ש כגנב שמת על מיטתו או שאר בעלי עבירות תמידות לתיאבון וכנז"ל דודאי מתאבלין עליהם ואחרי היות כן בואו ונזווג דברי מור"ם ז"ל אאהדדי במה שפסק לעיל סי' ש"מ על מה שפסק מרן שם ס"ה. העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע ואפי' אם לפעמים עושה עבירה לתאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח שדברים אלו הם דברי מהר"ם הנז' מועתקי' אות באות ע"ז סיים מור"ם וכתב אבל רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו וכ"ש מומר עכ"ד וכתב הרש"ך ז"ל שם רגיל אף לתיאבון ע"כ מעתה נחזי אנן במאי נוקים דעת מרן ומור"ם והרש"ך בסעי' זה שהרי מרן העתיק לשון מהר"ם ז"ל אות באות דאם עושה לפעמים עבירה לתיאבון דמתאבלין ואם תרצה לדקדק בדבריו כדס"ד מעיקרא בדברי מהר"ם גופייהו והיינו דאם רגיל לתאבון היינו אפי' בגזל ועריות או אפי' דמעולם לא שביק היתרא ואכיל אסורא כל זמן שזה נטמע הרבה פעמים תהיה דינו כפורש מד"ץ לכל דיניו ולכל פרטיו א"כ מאי האי דפסק בס' שמ"ה ס"ה הפורשים מד"ץ והם אנשים שפרקו עול מצות מעל צוארם ואין נכללים בכלל שאר ישראל וכו' אלא הרי הם בני חורין לעצמם ככל הגוים ע"כ דנראה מזה להדיא אפי' נטמעו באיזה עבירות גופניות כיון שלא פרקו העול מעל צוארם ונכללים בשאר המצות כישראל ע"ז לא מקרי פורש מד"ץ וא"כ הוו דברי מרן ז"ל מפרסן איגרי וזה מלבד שיש להקשות עליו ממה שפסק לעיל בסי' ב' וסי' קכ"ז וסי' קנ"ח וקנ"ד ואכמ"ל באנו על דברי מור"ם ז"ל שפסק אבל רגיל בעבירה אין מתאבלין עליו והם דברי הגמ"ר שהוסיף וביאר דברי מהר"ם ז"ל אות באות. ואם גם דברי מור"ם הללו תפרשם כמו שעלה בדעתין מעיקרא בדברי הגמ"ר קשה עליו כי קושיין וכנז"ל על דברי מור"ם אלו ולהש"ך ג"כ יגדל התימא שהוא השריש לנו בדעת מורם ז"ל דאפי' בגנב שמת על מיטתו אין מתאבלין וצירף לדעת זה ס' הרשב"א ז"ל והיו לאחדים בידו והלא הרשב"א כרוזא קרי בחיל כי בעלי עבירה כגזלנים וכה"ג שר"ל כל עבירות גופניות אינן בכלל פורש מד"ץ והא ודאי לא ס"ד לדונם כפורשים מד"ץ אם לא שנטמעו בגזל ועריו' כל ימיהם ועכ"ז אשמועינן הרשב"א דאינן בכלל הפורשים ומתאבלין עליהם והש"ך סמך ב' ידיו על שמועה זו וכתב שזהו דעת מור"ם ז"ל ואיך בסי' ש"מ כתב רגיל אף לתיאבון והלא גנב וכה"ג אין לך תיאבון ורגיל כמוהו ועכ"ז מתאבלין עליו?