כרך של רומי · חלק י׳ סימן ל״ג

ואחר שעלה בידינו בירור דבר זה מעתה נחזי אנן באוכל נבלות להכעיס או לתיאבון באיזה אופן יתפרשו דודאי אין לפרש דאוכל נבלות להכעיס היינו שאומר בקולי קולות שהוא להכעיס את בוראו. דזו אינה צריכה לפנים והיינו כופר וכנז"ל ועוד דא"כ הוא פי' להכעיס למה נקטו לשון זה באוכל נבלות ולא אמרו עושה עבירות או עבירה להכעיס. כיון שבכל עבירות שבתורה אפי' אכל אדם בשר בחלב או לבש שעטנז מפני דעת שיתבאר ממנו שזה התורה אינו אמת הרי דינו ככופר בעיקר להריגה וכמ"ש הר"מ במורה הנבוכים ח"ג פמ"א וכ"ש אם אומר באיזה עבירה מן כלל עבירות שבתורה בפי' שהוא להכעיס וכמו שמצינו במנשה שבא על אמו ואמרו לו מה הנאה יש לך ממקום שבאת ואמר בפירוש שלא היה עושה כ"א להכעיס את בוראו הרי שגם בעריות שהיא העבירה הגדולה מתאוות גופניות שייך להכעיס אם אומר כן בקולי קולות. וא"כ לנו לדעת למה נקטו דוקא אוכל נבילות להכעיס פרט. ולא עושה עבירה להכעיס כלל אלא מוכרח אתה לומר דהאי אוכל נבילות להכעיס שנקטו הוא אפי' מן הסתם שאינו אומר כלל שהוא להכעיס או שאינו מאמין באותם מצות וכיוצא ועכ"ז יש פעמים לדונו כלהכעיס גמור. ואע"ג דבשאר עבירות כגזל ועריות אם הוא מן הסתם שאינו מתבאר ממנו בפי' הכפרות לעולם דיינינן ליה בלתיאבון כמו שהוא האמת. עכ"ז באוכל נבילות אע"ג כי היא תאוה גופנית לצבות בטן כגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן עכ"ז יש פעמים כי אפי' מן הסתם דיינינן ליה כלהכעיס והיינו במקום דאיכא בשר שחוטה וכיוצא ועכ"ז אוכל נבילות למלא נפשו ורוב ימיו לא מהדר אפיה אצל שחוטות עד שנעשה לו כהיתר בלי פקפוק בלבו או כמ"ש בהוריות שאוכל נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שמתה מפרקתא (יעיין למהרד"ך ס"ו בית י"א מ"ש ע'ז' משם התוס' בפ' אין מעמידין והיא ראיה לדברי) זה יקרא להכעיס וחזר דינו לפורש מר"ץ והמורדין בתורה ואבדה חזקת ישראל מעליו שהרי חזקת ישראל הוא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. וזה ראינו דשביק היתרא ואכיל איסורא. אם כן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כי בקרבו ישים ארבו והוי מין ואפיקורוס לדבר זה ואפילו שיהיה בשאר המצות כשר וירא שמים הו"ל כאילו מפרש פי' אחר במצוה זאת או כמו שאומר כל התורה אמת חוץ ממצוה זאת דודאי הוא מין גמור כנודע. נמצא דאופן אוכל נבילות כזה אפי' הוא לתיאבון וגם אינו אומר בפי' דעתו המעופש עכ"ז יקרא להכעיס והרי הוא מכלל הפורשים מד"ץ ודינם כדינן ממש לא נופל דבר אבל אם איש ישראל לפעמים אוכל נבילות והיינו כשלא ימצא שחוטות וכשימצא שחוטות לא שביק היתרא ואכיל איסורא. אפי' אם שיקרה לו אלף פעמים בכל ימיו או רבבה כצמח השדה על אופן זה ממש היכא דלא נמצא שחוטות או כמו שכתבנו לעיל משם התוס' דפ' אין מעמידין שאינו אוכל נבילות שמתו מחמת חולי וכו' יעוש"ב. הא ודאי אפי' דהוי פושעי ישראל גמור שהרי כמה פעמים טמא כריסו בטן רשעים עכ"ז לא הוי בכלל הפורשים מד"ץ ולא איבדו חזקתייהו למצות אחרות. ואם מת אמרינן מסתמא התודה וקיים מצות תשובה כמו שהיה מקיים כל המצות וכנז"ל באורך וע"ז דו"ק ותשכח זה עצמו בדברי רז"ל אוכל נבילות בתמידות ונעשה לו כהיתר ולא אמרו לשון עבר אכל נבילות אלא ר"ל אוכל בתמידות ונעשה לו כהיתר בלי פקפוק אפי' במקום שחוטות וע"ז אפי' הוא לתיאבון גמור הרי הוא להכעיס וע"ז תשכח דזה האופן אוכל נבילות בתמידות קורין אותו להכעיס והוא פשוט. ומעתה יתבארו לך דברי מהר"ם ז"ל הנז' על נכון והוא ע"פי האמור לא נופל דבר כמעט קרי בחיל כל האמור ומדובר והיינו אומרו שא"ל הרמב"ן דעל אדם רשע אינו חייב לקרוע שנא' באבוד רשעים רנה. וע"ז כיון שנתנו בסיג אבור רשעים רנה שהוא הסוג האחרון הנאמר על המומרים והפורשים מד"ץ וכמ"ש פ' נגמר ע"ז הוכרח לאשמועינן דאינו נקרא רשע ר"ל שיאמר עליו באבוד רשעים רנה שלא לקרוע ושלא להתאבל עליו אלא העושה עבירה להכעיס זה כלל גדול על כל מין עבירה גדולה וקטנה מן המושכלות או מן המקובלות אם נתברר שהוא להכעיס באיזה אופן שיהיה או בדבור או במעשה הכל לפי מה שהוא הענין וכנז"ל זהו רשע הנאמר עליו באבוד רשעים רנה והוא הוא הנקרא פורש מד"ץ דכל מי שעובר עבירה אחת להכעיס או כופר במצוה אחת הרי זה מין ואפיקורוס ולא הגיעו לידי מדה זאת גרועה אם לא הכפרות ולזה שפיר כתב מהר"ם ז"ל אחר זה. ולא יקרא פורש מד"ץ כ"א עובד ע"ז או אוכל נבילות להכעיס כונתו מבוארת לומר דכל העושה עבירה להכעיס הרי זה מין ומומר לע"ז ומוכרח אתה לומר כן שהרי קודם לכן אמר דסתם עובר עבירה להכעיס הוא הנקרא פורש מד"ץ ואיך תוך כדי דבור כותב דלא יקרא פורש כ"א עע"ז ואוכל נבילו' להכעיס ותו לא אלא לאו כדאמרן דכל עובר עביר' גדולה וקטנה היינו פורש ותנא והדר מפרש מהו פורש שהוא מומר לע"ז והוא מטעם האמור דלא יוכל להיות להכעיס כ"א הכופר בעיקר והוא פשוט. ויען דמ"ש אוכל נבילות להכעיס פרט הוא מתבאר כמו שאמרנו דהאי להכעיס הוא אפי' בסתם והיינו דרגיל כל ימיו אפי' במקום דאיכא שחוטות וזה פשוט וידוע וכנז"ל באורך ע"ז שפיר הוכרח להרחיב הדבור ולומר אבל אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון או לפעמים מניח מצוה בשביל טורח כגון זה חייב לקרוע כיון שאינו עושה להכעיס עד כאן. הכוונה דאם לפעמים עושה עבירה ד"ל אותה אכילת נבילו' אוכלה לתיאבון לפעמים ר"ל דנראה דהוא לתיאבון מפני שהוא לפעמים מפני שלא מצא בשר שחוטה. וכן מניח מצוה מפני טורח וכיוצא שמכל זה מודה שמאמין אלא שהתאוה או הטורח אילצתו לעבור על עשה ול"ת כגון זה אה"ן דנשאר בחזקת ישראל אפילו שהוא מכלל פושעי ישראל בגופן עכ"פ בחזקת ישראל קאי וקורעין ומטמאין ומתאבלין עליו ומסתמא עשה תשובה וכנז"ל. וע"ז שפיר כתב מהר"ם ז"ל ונתן טעם אח"ז כיון שאינו עושה להכעיס ולא אמר כיון שלא היה אלא לפעמים כמו שנראה במאי דפתח דלפי האמור באמת דא ודא חדא היא דכל שאינו עושה אותו כ"א לפעמים בזמן דאינו מוצא בהיתר לתיאבון גמור דיינינן ליה ואינו נקרא להכעיס. אבל אם מתמיד בה ושביק היתרא ואכיל אסורא הו"ל להכעיס ודינו דין פירש מד"ץ. וע"ז שפיר הביא ראיה מאבשלום שאפי' שהיה רשע מיום שנלכד באותה עבירה עד יום מותו ולא ידעינן שחזר. עכ"ז דוד אביו התאבל עליו מפני שלא היתה כוונתו להמרות עליון ולפרוק מעליו עול מלכות שמים ועול מלכות בית דוד להכעיס כי אם למלאת תאותו לומר דידי נצח למלוך על ישראל. הרי מפורש מענין אבשלום דכל אדם מישראל הנלכד באיזה עבירו' פרטיו' וכיוצא וכוונתו מבוררת לעיני השמש כי יצריה אלבישיה אפי' דמת בחטאו אשר חטא ולא ידעינן שחזר. עכ"ז מתאבלין עליו כל דידעינן דיצריה אלבישיה חוץ מדבר ידוע שהוא להכעיס על דרך אין אדם חוטא ולא לו בדקדוקיו. וכן בדבר שאין בו הנאה מופלאת כמו אוכל נבילות במקום דשכיחי שחוטות וכנז"ל. וכן עובדא דההיא אתתא שבנדון הגמ"ר דעברה על השבועה והנחילה לבן אחותה בשעת מיתתה בלא תועלת כיון דלמיתה היתה עומדת מאי נחת רוח היתה לה כדי לעבור על אותה האלה הגדולה. אם לא שהוכיחה לפני השמש כי היתה כופרת ועוברת על דת משה ויהודית להמרות עליון בכפירות שורשי ע"ד ודאי שפיר נגזר דינא שלא להתאבל עליה כדין פורשי מד"ץ והוא ברור. ואחרי היות כן ביאור דברי מהר"ם הללו וראייתו הנכונה מאבשלום. אין בידינו לומר על כל פושעי ישראל באיזה עבירות גופניות כגון גזל ועריות אפי' כל ימיהם נלכדו בהם כל שהוא לתיאבון מפורסם ובשאר התו' והמצות הוו זהירין כהלכת גוברין יהודאין איך אנו יכולים לדונם כפורשים מד"ץ ולדונם שלא להתאבל עליהם וכיוצא והרי אבשלום לפניך שנלכד באותם העבירות והמריבות גדולות ונפל לז' מדורי גהינם ומעולם לא ראינו שחזר בו. ועכ"ז מפני טעם כי לא היה אותה המרידה כ"א להנאתו ולמלאות רצונו לא יצא מכלל ישראל וספרו עליו כמספר על היחיד. וע"ז דו"ק ותשכח דברי הרשב"א בשי' תשס"ג שכתב בפשיטות אחד מבעלי עבירה כגזלנים וכה"ג אינן נכללים בפורשים מד"ץ והוא מבורר ע"פי האמור דאפי' דנלכדו כל ימיהם באיזה עבירות עד שנעשו כבעלים לאותם העבירות שנראה שהיה לדונם כפורשים מד"ץ שהרי פרקו עול של אותם הלא תעשין מעליהם לגמרי ונעשה להם כהיתר ממש עכ"ז אינן נכללים בכלל פמד"ץ לדונם בדיניהם מפני שהתאוה השיגם כגזלנים ועריות ודוק בדבריו כי נעמו זולת באוכל נבילות ושביק שחוטות דהוא להכעיס גמור וכאמור וע"ז אין עליך לפרש מ"ש מהר"ם ז"ל אבל אם לפעמים עושה עבירה לתיאבון אם לא דוקא באוכל נבילות והדומה לו וכדבעינן למימר קמן דבזה פתח מהר"ם ז"ל ובזה סיים והוא מבואר מכל דבריו ומעיקר הדין שבידינו ודוק היטב. ואל תטעה לבלבל הדברים מאחר שהוא מבורר כשמש כחצי השמים שכל עבירה גופנית שעושה אותה מפני כי אותה ההנאה הגדולה לא ימצאנה בהיתר והוא על אח' מב' אופנים האופן הא' שאין ההיתר מצוי לו והוא בעולם כאוכל נבילות ובשר שחוטה אית בעולם אבל אינו מצוי לו האופן השני הוא דאותה התאוה הגופנית אין כנגדה בהיתר בשום אופן שבעולם כגזל ועריות כי אותן הנאות לקבץ הון לא לו ומתיקות המים המאררים הגנובים ליתנהו כנגדם בהיתר בעולם. בכל אלו העבירות פומביות מהנאות גופניות אפי' דהעושה והנטמע בהן הוא מכלל פושעי ישראל גמור עכ"ז אינו יוצא מחזקת ישראל לכל דיניו ולכל פרטיו חוץ מדברי' הנוגעי' לאותם עבירות שנלכד בהם כנודע אבל כל מי שעושה עבירה שאין לו הנאה בעשות אותה כגון דנשבע לשוא ולשקר בלי שום תועלת וכן כמו נדון אותה אשה שבנדון הגמ"ר וכן כל מה שהוא מבורר שהוא עושה להכעיס אפילו מהעבירות הגופניות וכן כל היכא דשביק היתירא ואכיל אסורא כל אלו בכללן או בפרטן הרי הוא כלהכעיס גמור וכאילו קרי בחיל שאינו מאמין וע"ז מפני שיש איזה עבירות דדמו לאוכל נבילות לתיאבון ע"ז נקט מהר"ם ז"ל לשון עבירה בסתם באומרו אבל אם עושה עבירה לפעמים לתיאבון כיון בזה לכלול איזה עבירות דדמו לאוכל נבילות לתיאבון דאית בהו דבר והופכו. פעמים זה התיאבון הוא ניכר תיאבון גמור דלא שביק היתירא וכו'. ופעמים זה התיאבון הוא להכעיס היכא דשביק היתרא כמו כן כיוצא בדבר אתה אומר לענין שבועת שוא ושקר יש לאדם פעמים רבות אין מספר נשבע לשוא ולשקר אבל הוא להנאתו כדי להרבות הון וכיוצא וכשאין לו הנאה כלל שומר פיו ולשונו. ויש לך אדם גם בלי הנאה רגיל לישבע לשוא ולשקר ולעבור אלף אלות גם כלי שום ריח הנאה ובלי שום נחת רוח כעובדא דאותה אשה שבנדון הגמ"ר. הא ודאי כגון זה דינו כמומר ופורש מד"ץ וע"ז מה נעמו דברי הגמ"ר שחילק ודקדק מלשון פעמים שכתב מהר"ם ללשון רגיל דלשון פעמים אמת יוכל להיות פעמים רבות אין מספר ואפשר יותר מרגיל אבל לא יאמר כ"א בהפסקות ודלוגים כמו שתאמר פעמים אירע כך ועשה כך. ופעמים לא אירע כך ועשה כך פעמים לא מצא שחוטה ואכל נבילה ופעמים מצא שחוטה ואכל ולא אכל נבילות. וכן לשאר העבירות כיוצא בזה וכאמור אבל רגיל לעשות כך הוא בכל זמן שיבא לידו עושהו ואינו מחשב שום חשבון ר"ל הורגל לאכול נבילות תו לא ישית לכו אי איכא בשר שחוטה או לא וזה ברור בכונת הגהת מרדכי ובכל ראיות שהביא מפורש מד"ץ ומסוגית אוכל נבלות לתיאבון ולהכעיס ודוק היטב שכך צריך תתפרש כונת הגמ"ר על אופן זה ממש ולא מפני דנקיט אבל רגיל בעבירה תפרשהו בסתם גם חוץ מאופנים הללו דזה אינו דהוא מרחיב דברי מהר"ם ז"ל הפשוטים ואי דברי מהר"ם ז"ל לא יתבארו חוץ מן האמור כמו שהוריתיך איך חפרש דברי הגמ"ר שהוא ביאור ודיוק דברי מהר"ם ז"ל חוץ מאופן זה? וזה ברור. ושוב האיר ה' את עיני וראיתי להרא"ש ופ"ו דמ"ן שהביא לשון מוהר"מ הנז"ל וכמעט שביררו כל מ"ש דוק ותשכח וגם ראיתי למוהר"ם מינץ סי' ק"ו והיא תשו' מוהר"י וויל ז"ל שכתב וז"ל. פורש מד"ץ היינו פורק עול הרגיל תמיד בכך עכ"ד עיניך תראנה איך כלל כל דברי בב' דברות ממש דרגיל תמיד זהו פורק עול והוא ודאי שביק היתרא ואכיל איסורא וכל לתיאבון בכל אופן לא הוי תדיר ועיין מוהר"ש הלוי סי' כ"ט ה"ד הכנה"ג ודוק שהוא מסברא זאת: