כרך של רומי · חלק י׳ סימן ל״ב

ועוד מילתא בפומאי ראיתי להרב הלבוש ז"ל דברי' נשגבים אשר לא יכולתי להולמם עד דלא ידענא מה אידון ביה והיינו שביו"ד סי' קנ"ח החליט ממש כדעת התוס' לפרש בשל עצמן דוקא והטעם שדינם בלא מעלין הוא משום שהחמירו חכמים כתי' ר"י הובא שם בתו' ואח"ך בלתיאבון העתיק כל דברי הר"מ ממש ופירשם בלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכיוצא (שאינו דבר והיפכו שהרי גם בבבא דלעיל הוא לתיאבון גמור דבשל עצמן קאי ואם יבא בשל אחרים לא נחשד מסתמא וא"כ הרי שאינו תמיד. ועם שכבר כתב הטעם שחכמים החמירו עכ"פ אינו דבר והופכו לפי סדר והעתקת לשון הר"מ ז"ל דוק ותשכח כי האמת אתי) ואילו בח"מ ס' תכ"ה פסק בסתם בשל אחרים ונתן טעם שחכמים הקלו לדונם בלא מעלין ולא במורידין (והוא אומרו שם כיון שעושין כן (ר"ל בשכר) משום הנאתן תמיד הרי אלו אין מסבבין מיתתם אבל אם באו לידי סכנה וכו' אין מצילין וכו') ובאמת תמיה לי מילתא טובא דתפס החבל בב' ראשים דאם נפרש הברייתא ברועים בהמה דקה בשל אחרים כמו שהוא פשט דברי הטור והר"מ ופשט דבריו בסי' תכ"ה. א"כ תו בשל עצמן מהיכן הדין יוצא לחייבם ואיך נעמוד על דם של זה והברייתא לא מיירי אלא בשל אחרים ואם נפרש דהברייתא איירי בשל עצמן כדעת התוס' וכמו שפסק ביו"ד סי' קנ"ח א"כ בשל אחרים שהוא פוקר בגזל תמיד גם בלי שום הנאה כלל למה לא ניתן לו דין מומר להכעיס גמור ולקתה מידת הדין ומהיכן הוציא לנו דין זה הלבוש כי לא פירשוהו התוס'. ואי מדיליה הי"ל לומר וכך נ"ל כמו שהוא נוהג. כללן של דברים מחלה אני פני הקורא שיעיין היטב בשורשן של דברים בדברי התוס' והטור והר"מ בלי פי' מרן בכ"מ ובב"י וידקדק בהם היטב ושוב יעיין בשתי לשונות הלבוש. וחסיה נפשי בגבורות ישע עיונו שיודה לי שהלבוש בח"מ חזר בו ותפס במושלם בדעת הטור והרמב"ם שהוא בשל אחרים וכמו שכן נראה מלשון מרן בשלחנו הקצר (וכן נ"ל מלשון הב"י סי' קנ"ח ששם הביא לשון התוס' דפי' בשלהם וטעמו של ר"י דחכמים החמירו ושוב הביא לשון הרמב"ם דפ"ד מה' רוצח הנ"ל. בלשון והרמב"ם כתב וכבר ידע' דלשון זה מורה מחלק') שגם היא פי' וסתם על הרועים בשל אחרים דוקא כי על של עצמן הוא תיאבון גמור ולית דינא ולית דיינא לדונם בלא מעלין כיון שבשל אחרים לא נחשדו א"כ הרי אינו תמיד והוא הנאת עצמו והוא תיאבון גמור ומודה על האמת יהי אלהיו עמו ויעל: