כרך של רומי · חלק י׳ סימן ל״א

ולפי חומר הנושא נלע"ד לומר דמ"ש התוס' כאן דאין לחלק בין גסה לדקה היינו בענין איסור גידול ומרעה דודאי אסור דהא אפילו קשורה בכרעי המיטה אסור כ"ש לרעות אפי' בשל אחרים. אלא דבשל אחרים אינו פסול לעדות אם לא ראינום כיון דאין אדם חוטא ולא לו. אך שאסור משום שא"א לשומרן ונשמטי' והולכי' לשדו' אחרי' ומפני זה אין הדין נותן לפוסלם דאפשר שוגגים הם כי הם סבורים שיכולי' לשומרן. והתוס' אתו לאשמועינן דלא תידוק מותר דכיון דאין אדם חוטא. ולא לו תאמר דמותר בק"ע לרעות בהמה דקה בשל אחרים. לז"א דהתם שאני דאינו מדבר כ"א בגסה דמותר למסור אבל לעולם בדקה באסורא קאי אלא דאינו נפסל בהכי כיון דלא חשיד דאין אדם חוטא ולא לו ואה"ן אי חזינן ליה דגם בשל אחרים פקר בגזל הא ודאי מלבד דפסול לעדות. עוד זאת דנכנס בסוג להכעיס ולא מעלין בדינא דגמ' דפרק אין מעמידין ובדעת הר"מ ז"ל וכנז"ל ועל סגנון זה תוכל לפרש דעת הטור סי' ל"ד והר"מ ג"כ בפ"י מה' עדות דהתם משתעו בפסולי עדות דוקא. וע"ז חילקו בין משל עצמן בסתם פסולים ובשל אחרים עד שיתודע ואה"ן לענין לא מעלין כשהרועים רועים בשל אחרים ונתודע לנו דפקרו בגזל אה"ן באותה שעה לא די לנו שהם פסולים לעדות אלא ג"כ אם נטו לנפול לא מעלין משום דפקרו בגזל ויכולים לרעותם בשדות של הפקר דהא דלא דיינינן ליה כלהכעיס לגמרי משום דסוף סוף הוא רועה בשכר והחמדת הממון הביאו לרעות וכיון שהביאו לרעות ממילא פקר בגזל וכנז"ל. כל זה נוכל לומר ולפרש בשופי דעת הר"מ והטור שלענין פסולי עדות כתבו בפי' בשל עצמן ר"ל בסתם דמסתמא גזלנין הם ולענין לא מעלין כתבו בסתם שפקרו בגזל ועושים עבירות תמיד ושונים באולתם וכו' ולשון אפקרותא לא שייך כ"א בלהכעיס דשביק היתרא ואכול איסורא וכמ"ש לעיל בשם רש"י ז"ל וזה אי אפשר כ"א בשל אחרים דליכא ליה חמדת ממון שורשי דיכול לרעות בשדות של הפקר ואדעתא דהכי נתנו לו כ"ז הוא ברור בדעת הר"מ והטור אלא דלדעת התוס' כבר נראה להדיא דאפי' בשלהן דינן בלא מעלין משום שחכמים החמירו וכתי' ר"י ז"ל ובשל אחרים ונתודע לנו דפקרו בגזל גם בלא הנאת ממון ושונים באולתם תמיד לא נתברר לנו דעת התוס' מה ס"ל אם דינם כמורדין ולא מעלין כדין להכעיס גמור. או אפשר בלא מעלין לבד דינם דסוף סוף רועים בשכר הם וכמ"ש בדעת הר"מ והסברה מכרעת לפי דעת התוס' דבשל אחרים אם נתודע דפקר בגזל והולך באולתו דינו כמומר להכעיס דאי לאו הכי לקתה מידת הדין דלא נשאר הפרש בין בשל עצמן דהוא תיאבון גמור ואינו נק' תמיד דאם יקרא דרועה של אחרים לבין של אחרים דהוא להכעיס גמור אי לאו אותו חילוק דק וקלוש שכתבנו לעיל שסוף סוף בשכר הוי: