כרך של רומי · חלק י׳ סימן כ״ט

ועיין מ"ש מר"ן בב"מ פי"ג מה' איסורי ביאה דין י"ז דלא שייך לתיאבון אלא בגזל ועריות ומאכלות אסורות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ועיין מגן שאול בלשונות הרמב"ם ד"ה סוע"ד באורך ענין זה ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם פ"ד מה' רוצח דין י"א (יש לעיין בש"ות יכין ובועז ח"א דס"ב ע"ד ודוק היטב) אבל העכ"ום שאין בינינו ובינם מלחמה ורועים בהמה דקה מישראל וכיוצא בה אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם וכו' בד"א בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו תמיד כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הלכו באולתם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו ע"כ. הנה מפורש מדברי הרמב"ם שגם בגזל שהוא מהדברים שנפשו של אדם מחמדתן אם שונה תמיד הרי הוא כעכ"ום ממש. והוא סותר כל מ"ש אנן בעניותין לעיל דבגזל ועריות אפי' שונה בו כל ימיו כיון דאין אדם מת וחצי תאותו בידו א"כ לעולם לתיאבון מיקרי וכן בעריות כיון שלעולם מים גנובים ימתקו. אבל כד דייקינן שפיר הא ל"מ אמת שמרן כ"מ נרגש מזה וז"ל דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הוא עושה. והשיב וז"ל וי"ל שאף על פי שאלו ואלו עושים לתיאבון. רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד. ודתנא בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבלות להכעיס אע"פי שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפקורוסות כמו שקדם ומצוה להורגו עכ"ד ועיין לו בב"י ח"מ סוף סימן תכ"ה. ואחרי המחי"ר מעצמותיו הקדושים הנה מלבד דתי' ז"ל אינו מתישב בלשון הר"מ שהרי ברישא פירש ענין ועומד ברשעו ושונה באולתו כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל דנראה דאינו מתברר שעומד ברשעו אם לא שפקרו בגזל ומי יתן ידעתי מהו אפקירותא זאת אם החמרת ממון העצומה אילצתו. והלא מדברי רש"י בפ' אין מעמידין דכ"ו ע"ב שכתב לתיאבון כשאין להם בשר. אבל אינו מופקר להיות איסור והיתר לפניו להניח היתר ולאכול איסור. ואם עושים כן זה הוא להכעיס ע"כ הרי לך מלשון רש"י דלשון מופקר ר"ל שהכל שוה אליו וכפר באיסור גזל לגמרי ולא מתאותו וע"ז שפיר כתב דהוי להכעיס ואם יהיה כן פי' מופקר א"כ לנו לדעת הך שפקרו בגזל שכ' הר"ם איך יתפרש כי לעול' עושה לתיאבון שהחמר' אילצתו ומלבד שאין הפרש בין שונה תמיד לבין עושה לפעמים כי טעם החמדה שהיא העושה אותו לתיאבון לא יודע בכל אופן. עוד זאת איך יתפרש לשון שפקרו. ואיך יתברר היכא שפקרו ועוד מאי הולכים באולתם מאחר שהחמדה והתאוה הם הם הגורמים ולשון אולת לא יפול על חוזק תאוה רעה כ"א על דמיון כוזב או על דעת נפסדת וכן מוכח מלשון הרמב"ם בענין עיר הנדחת הובאו דבריו לעיל שכתב ואם יעמדו באולתם וכו' יעו"ש הרי דבענין כפירות כמו שהוא ענין עיר הנדחת קרי עליה את השם הזה. ועוד אינו מתישב לשון הר"מ בסיפא שכתב אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתיאבון דבאמת לנו לדעת היכי הוי פי' שאינו עומד ברשעו תמיד עשיית עבירות להנאת עצמו ודוק מינה הא אם שינה תמיד אינו להנאת עצמו וזה לא אמר מתחילה ברישא ולא בארו כלל והכי הו"ל לומר אלא עושה לפעמים לתיאבון. ולבא אל תוכן דברי הרמב"ם ז"ל בבקשת המחילה ממרן הקדוש ז"ל נקדים מ"ש התוס' שם בפ' אין מעמידין ד"ה והרועים בהמה דקה וז"ל פי' בשלהן דאי בשל אחרים הא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו. וא"ת מאי האי דאחמור רבנן ברועים שאינם פסולים אלא מדרבנן וגם הם כשרים לעדות איזה אשה וכו' ואומר ר"י דהיא הנותנת כיון דלא פסילי אלא מדדבנן עשו חכמים חזוק כדי שיתנו לב לשוב בתשובה וב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ע"כ. הנה גם אם נאמר שהרמב"ם ס"ל בפי' התוס' דחכמים עשו חזוק וכו' א"כ תו ליכא להקשות מה שהקשה מרן כ"מ ז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דרישא שאני דכך גזרו חכמים להכות ולהעניש שלא מדין תורה וע"ז פסקו הר"מ. ומה לו כי יצעק מרן ז"ל עליו אלא שלפי"ז עדין לא הונח לנו לשון הרמב"ם מרישיה לסיפיה מכל הדקדוקים שדקדקנו. כי ע"כ שפ"ר קדמי דהרמב"ם ז"ל פליג להתוס' וס"ל דרועי בהמה דקה שאמרו היינו כשפקרו בגזל ואפי' שאינו בשלהן רועים בשדה אחר וחוטאים ולא להם שכל כך הוקל בעיניהם הגזל עד שנראה בעיניהם כמי שאין איסור בעולם. וא"כ הכל שוה אליהם בין שלהם בין של אחרים כיון שהופקר הגזל בעיניהם ולא קשיא מהא דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו דהתם הוא שהאיש יודע שהוא חטא והתאוה מכריחו לעבור עליו ולזה אם יהיה האופן דהריוח לא לו יהיה אזי אין לו תאוה. וא"כ פחד החטא לעיניו יעמוד ולא יעבור בשביל אחרים אבל אם פקר בחטא מכל וכל ואינו מאמין בו כלל. איך תאמר אין אדם חוטא ולא לו כיון שבעיניו אינו חטא כלל? ואחר היות הדבר כן חזר הדבר להכעיס כמו אוכל נבלות במקום שחוטות דודאי פוקר הוא בלי ספק ולזה שפיר כתב הר"מ ז"ל בד"א בישראל בעל עבירה והעומד ברשעו תמיד (ר"ל בין בשלו בין בשל אחרים דתמיד לא יפיל כ"א באופן זה דבין יהיה רועה משלו או משל אחרים לעולם רועה בשדה אחר) כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל ר"ל דזה התמיד שאמרתי לך הוא באופן שיתברר מזה שפקרו בגזל ואיך יתברר שפקרו אם לא שהוא תמיד. ותמיד לא אפשר אם לא יכלול גם ברעות צאן אחרים ועכ"ז אינן נזהרים א"כ הרי שפקרו בגזל הנה נמצא שפי' היות הדבר תמיד מוכח להדיא שגם באופן שאינו להנאת עצמם פושטים ידם בגזל וזה הוכחה שפקרו שבגזל. וע"ז שפיר אח"ז סיים וכתב והם הולכים באולתם ר"ל שהולכים באולת דמיונם הכוזב שאיסור גזל כמי שלא נאמר מפי הגבורה ושייך שפיר לקרותם אוילים שבאמת נפסד מוחם ודעתם לשפוט דבר זה גם בלא טעם תאוה וחמדה. ולזה בסיפא שפיר פי' שאינו עושה תמיד אלא שעושה עבירות להנאת עצמו כמו אוכל נבלות לתיאבון הכונה שפי' שאינו עושה תמיד הוא שאינו עושה כ"א להנאת עצמו. דאם יהיה האופן שלא יהיה לו הנאה לא יעשה וא"כ הרי שאינו תמיד והוא ממש כמו אוכל נבילות לתיאבון שבאמת אינו תמיד שכשימצא שחוטות אינו אוכל נבילות. וא"כ הרי שאינו תמיד ולדעתי המעט פי' זה בדברי הר"מ הוא כפתור ופרח ואמיתי מצד עצמו ומצד העיקרים והשרשים אשר בידינו. ואל תבהל ברוחך לאמר א"כ שרועה בהמה דקה הוא כלהכעיס שהרי פקרו לגמרי בגזל והוי כאוכל נבילות להכעיס. א"כ למה לא נתנו לו דין מומר אוכל נבילות להכעיס שהוא מן המורידין ולא מעלין. הא ודאי בורכא היא שהרי סוף סוף רועים בשכר הם וע"י החמדת ממון הוא בא וכ"כ הלבוש בח"מ סי' תכ"ה למטוניה עי"ש. וא"כ עד כמה יכולים אנו להחמיר עליהם לדונם כמורידין ולא מעלין שהוא חומרא יתירתא והוא ברור ודוק היטב. ונ"מ לפי בירור דבר זה שלדעת הר"מ רועה בהמה דקה בשלהן ששייך חמדת ממון דינו כמומר אוכל נבילות לתיאבון ממש. ואם רועים בשל אחרים ואינם מדקדקים שלא לרעות בשדה אחר בהא הוא שעשאום חכמים בלא מעלין ואין כן דעת התוס' ודעת מרן ז"ל אבל דברי הרמב"ם קורין בגרון ע"ז והסברא הנכונ' מסייעו כי בסבר' זאת היה העקו"ב למישור מכל מה שהקשינו לעיל ומעיקר הדין שבידינו ודוק היטב: