חוות יאיר · חלק צ״ה סימן ד׳

אחר כותבי כל הנ"ל מצאתי בספר תורת האדם להרמב"ן דף מ"ד עג"ד דמייתי דיש נוסחא עתיקא בש"ס בסוגיא דפרק מי שמתו דגרסו וכי תימא לילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וה"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל. ושכ"כ רב האי וכתב ולפי זה אדחוס וגיא דלעיל דתירץ על מדלגין היינו באין בו פותח טפח ובאין עמו בטומאה בבית הפרס דרבנן וכתב שזה קולא גדולה ושע"כ נראין דברי רש"י והאריך. ובאמת דבריו מועטין קצת וגם זולת זה א"א לי להלמם כי לא כתב סברא דילי מאחר שגבי הלאו נכתב ההיתר וכמ"ש למעלה רק כתב וז"ל דבכה"ג לא הוי דיחוי דחד שמא הוא ולא מקצים האי אלא בדיעבד על האי אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם וכו' מש"כ עשה דפסח וסדין בציצית' וכו' ר"ל עשה דפסח דנדחה מפני מת מצוה וסדין שעטנז לגבי ציצית דאינהו גופייהו מפני שהרגיש דגם קבורת מצוה אפשר שיקוים בכל אדם שאינו כהן וס"ל דמ"מ הכהן א"א לקיים קבורה מ"מ אא"כ ע"י טומאה וע"כ לא מקרי דחיה רק דאני תמה דמנא ליה לרמב"ן להוציאו מסברא זו מגד"ר הדחויה שעל כן לא ניליף מיני'. ומה דמייתי הרב בתר הכי ראי' מיבום גופי' דלא ילפינן מנ' דידח' עשה את ל"ת שיש בה כרת מעבודדה דדחיה שבת. לא ירדתי לסוף דעתו כלל בזה והוא ראיה לסתור לפי שיטתו שהרי באמת בקשו לילף מינה שם בסוגיא דלעי' דף ה' ע"ב וסריך עלה מאי לתמיד שכן תדיר וע"ש בתוס' ד"ה ומכולהו נמי וכו' ומשם ראיה למ"ש התוס' בסברא האמיתות ונכונה דלא שייך למילף מיבום גופי' מפני שמצותה בכך שהרי ביקש הש"ס ללמוד מתמיד ופריך עלה שכן ישנו לפני הדיבור ולא אמר תיתי משני כבשי מוספי שבת שלא היו לפני הדיבור ודו"ק. אתי שפיר כל אותן דחיות עשה לל"ת בכלהון יליף מריבוי הכתוב במ"ע ראשו וזקנו וביום דגבי מילה במועדו דגבי פסח וע"ש ומ"מ מצינו גבי פסח ושאר קרבנות ציבור דאיכא למ"ד הותרה בציבור ולא דחויה ויש נ"מ בפרק אלו דברים בפסחים וג"כ מבמועדו נפקא ואין להאריך יותר ואני קוהה מאד אפילו במידי דרבנן לומר דנדחה מפני כבוד הבריות בדברים שלא נזכרו בש"ס כיון דחזינן שאסור להוציא המת לרה"ר אע"פ דק"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופ' עי' בר"ן ר"פ המצניע כן נ"ל הטרוד.