חוות יאיר · חלק צ״א סימן ט׳

וגם בזה לענ"ד פשוטו דזכה הלוקח מיורש הלוקח הראשון אפי' מצד דיוקא דתת"ן וכגון אם יורשי היתומה אינם אחיה הנזכרים בריצוי ובאים ליתן המעות דמצי הלוקח השני לומר קים לי כדעת הרמ"ה והר"י בשם הרשב"א דיש קפידא דדוקא אם א' מאפטרופסי היתומה או אחיה באים ובעודנה חי (ובפרט מאחר שנכתב וז"ל כל הנ"ל מכרנו ועשינו לטובת היתומה וכו' דודאי מפי י"ל דהוי קפידא בחייה דוקא) כדק"ל בארעא בספיקא דדינא היכא דקיימא תיקום. וכ"ש מצד דיוקא דל"י דכל אפי שוין דאמרינן לי ולא ליורשי לבד מהשג' הריטב"א על הרמ"ה שמביא בבדק הבית ושום פוסק זולת הב"ח לא זכרו וגם רמ"א בסי' רמ"א לא זכר רק דברי הרשב"א דעכ"פ ל"י הוי דיוקא וכ"ש בנדון דידן דמת גם יורש הלוקח הראשון דנצרך לומר ל"י ואפי' ליורשי ואפי' ללוקחים מיורשי ואפשר דגם הריטב"א לא ס"ל זה ואפי' את"ל דחולק גם בזה דאין חילוק הרי יחיד הוא ולא מצאנו לו חבר. ועוד נ"ל דנדון דידן הוי כמתנה דמדעתי' יהיב כמ"ש התרצה זלמן וכו' א"כ אפי' נאמר דהיה הריצוי באופן דלא מצי למיהדר ביה מ מקפיד ואמר לי ולא ליורשי כמו במתנ' דגם הריטב"א מודה.