חוות יאיר · חלק ע״ג סימן ב׳

וע"ק הרי גבי גזירות חז"ל קי"ל אפי' בטל הטעם הגזירה קיימת. (וזה קשה גם על חילוקי גדולי הראשונים דורות הקדמונים בין דורות אלו בקצת דברים). וא"כ חלילה נקל בסתם יינם שלא היה הגזירה רק משום בנותיהם ויחוד דא"א חמור טפי דדאורייתא היא אפי' עם ישראל (אלא דנ"ל דמדאורייתא לא נאסר רק ביחוד גמור רק דחז"ל אמרו דאין אשתו משמרתו ואפי' כמה גוים אצלו רק דצ"ע דה"ל להש"ס ע"ז דל"ו לתרץ כך דשמאי והלל גזרו אף בשני גוים ואשתו עמו. וי"ל דזה דוחק דסתם אמר גזרו על בנותיהן ומ"מ קושט' דמילתא דמדאורייתא דוקא יחוד ממש הוא והוא לבדם ויליף מקרא דמסית דג"כ מסתמא בסתר כבקרא רק רז"ל אסרו גם בתרי כשירי ובג' פריצי ובגוי אפי' אשתו עמו) וכן פת של גוים שכתב הרשב"א דאפי' פת של כומרין דלא שייך חתנות אסור כבהג"ה ש"ע ר"ס קי"ב ולפי מ"ש הרב נתיר בזמן הזה דלא שייך חתנות בשום ענין ובשום גוי. וראיתי שהוא פוסח על שני סעיפים וטעמיה באשר הרגיש שאין בשום אחד לבדו ממש הא דלא שכיח' והא דמענשי ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים כי טעם דמענשי גם בימיהם היו מענשין בלי ספק על ש"ד. ומפני כך ג"כ לא היה שכיח.