ועוד נ"ל דלא הקילו הר"ן וה"ה רק בחשד רביעה שהוא מצד עצמו דבר נתעב ונאלח בעיניהם ואינם חשודים בה וזהו עיקר הטעם ולכן לא זכה ה"ה בשם הרשב"א טעם דמענשי ור"ל אפי' בלי מורא עונש. ולכן לא זכר הב"י בש"ע להקל גבי יחוד ישראל או ישראלי' אף ששנוים יחד בסי' זה. על כן אני מחזיק בדברי הראשונים שמפני שעיקר מחיותינו מהם ומוכרחים אנו לישא וליתן עמהם ומפני שנשא דידן ג"כ נושאות ונותנות בשלנו ואנחנו טרודים מאד על המחיה וקשים מזונותינו וצריכים אנו לשלוח נשינו אליהם לישא וליתן עמהם וה"ל קרוב שאין הציבור יכולים לעמוד בו ומזה נתפשט התירו אע"פ שבאמת אינו מותר בלי ב"ד שיתירו כ"ש יחוד שהוא מי"ח דבר שאפי' אלי' אינו יכול לבעל כמ"ש התוס' פ"ב דע"ז דל"ו ע"א וע"ב מ"מ ממילא מפני רוב הצורך מתפשט ולא ראו חכמי דורות למחות מפני שראו שא"א לעמוד בגזירתם א"נ מיחו ולא הועיל ואפשר דע"י חימוד ממון משא ומתן ילכו בלי ציווי בעליהן וכבר כ' הר"ן דכל מידי דלא מפורש בתורה לא מחינן בידייהו הובא בש"ע תרי"ח. וזה הוא טעם פרצת הדור בזה ויספיק גם ליחוד אנשים עמהם דנוהגין היתר ותו לא מידי:
חוות יאיר · חלק ע״ג סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chavot Yair, Lemberg, 1896
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך חוות יאיר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.