חוות יאיר · חלק ס״ה סימן ד׳

הב' דמטעמא להציל עצמו לא שייך רק אם (וכן מבואר במרדכי סוף מס' ב"ק) תכף ומיד אחר הנחת יד חבירו הרים אגרופו והכה רעהו בזה אמרינן שבזה הציל עצמו מהכאה מחבירו יותר מש"כ אחר שגמר חבירו הכאותיו והפסיק מעט זמן לא שייך וזהו פי' אחר זמן דנקט הרא"ש הנ"ל מש"כ מטעמא דכי יחם לבבו פטרינן אותו לפחות כל אותו יום ואפשר אפי' יומא אוחרי כפי משמעות הנהו תרי עובדי דבמרדכי. הג' נ"ל מסברא נכונה דמטעם להציל עצמו נתכוי' פטרינן המוכה הראשון לגמרי שהרי איניש דעלמא היה ג"כ פטור לגמרי ומותר להכות המכה להציל המוכה ועל כן המכה הראשון חייב לשלם להמוכה כל היזיקו. מש"כ לטעם כי יחם לבבו לא פטרינן המוכה הראשון אם חזר והכה המכה לגמרי רק בזה יפה כחו שאף אם הזיק חבירו המכה יותר ממה שהזיקו המכה פטור משום כי יחם לבבו ובזה נא שייך אומדנא במה שהזיקו המוכה דלכי יחם לבבו אין שיעור מש"כ לטעם להציל עצמו דפטור לגמרי צריך אומד במה שהיה יכול להציל עצמו ואם הזיקו יותר חייב כמ"ש שם הרא"ש וכל הפוסקים אבל לומר שהמוכה הראשון אם חזר והכה את המכה שיפטור לגמרי זה לא מיסתבר דמ"מ הרי עביד דינא לנפשיה ולמה יתקנו הקהילות בזה לפטור המוכה לגמרי. הד' שמטעם להציל עצמו מותר לכתחלה כמו שמותר לאחר להכות המכה להציל המוכה. מש"כ מפני שעת חימום לא שייך לכתחלה וכי יתירו הקהילות להמוכה לנקום בחבירו אף אם חבירו רשע והכהו למה יעשה גם הוא כמעשהו מעשה רשע רק שבדיעבד נחשבו כאונס משעה חימום דחם לבבו אדם שליח ברוחו: והנה הרא"ש דין הש"ס נקט מטעם דלהציל את עצמו ואחר זמן דנקט ר"ל אחר סמוך להכאת חבירו ולכך בא בנו בעל הטורים והב"י בש"ע ופירשו מיד ר"ל אפי' מיד אחר שגמר המכה להכות דלא שייך להציל עצמו רק באם חזר המוכה לפני שראינו שגמר המכה להכות וזה ברור [ובכה"ג ארז"ל בגמרא גבי בכור דדוקא בעטו בשעת רדיפה ע' בכורות פ"ה דמ"ד]. ופטור שנקט ר"ל פטור לגמרי בשיעור שהכה להציל עצמו ואותן הכאות הן רב או מעט לא ינכה כלל מחויב המכה והמכה הראשון חייב בכל. והנה לשון הג"ה בש"ע וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס ע"כ אע"ג דמדמי לי' בדינא מ"מ זה הוא מתקנת הקהילות אי מנהג המדינה מכי יחם לבבו בדבר שאין בו חסרון כיס רק מלקות ונידוי וזהו לשון קנס במרדכי סוף ב"ק ועל כן פטרו השני אף אם הרבה להשיב אפי' יותר מגידופי וקללות הראשון כגון ראובן שקרא לשמעון גנב וחזר שמעון וקרא לראובן גזלן וממזר דפטור משום דחם לבו בקרבו ולא יכול למשול ברוחו לשער ולמדוד במדה שמדד לו חבירו ואפשר שפטרו בזה מצד התקנה את המשיב לגמרי וכן משמע לשון המרדכי בהגהות קדושין כ' ר"י על דבר חבלות וגידופין המתחיל פורע הקנס לבדו וכתוב בגליון והשני פטור משום כי יחם לבבו כדמוכח קצת במרדכי בסוך ב"ק ודוקא בשעת חימום אבל לא לאחר זמן וכיוצא בזה ממש כתב הרא"ש בפרק המניח וכו' והנה כתב חבלות וגידופין ובהג"ה ש"ע כתב גידופי' וביושי' מפני דס"ל דתקנת הקהילות לא נתקנה רק על דבר שאין בו חסרון כיס כגון קנטורי' ובמרדכי ר"ל ה"ה ה"נ בהכאות פטרו המוכה מקנס ר"ל כגון מלקות ונידוי ועונש ממון לקהל כבמרדכי סוף ב"ק ועוד פטרו כשיעור שהזיק המוכה את המכה או המוסר את המכה יתר מהכאתיו או מהזיקו מש"כ לחייב הראשון ולפטור השני לגמרי לא עלתה על דעתם ובהכי מיירי המרדכי ס"פ שור שנגח ואחר זמן דנקט בגליון הג"ה מרדכי ר"ל אחר שיעור דכי יחם לבבו. מ"מ צ"ע על הגאון מהרש"ל דפסק אפילו בגידופי' שהמשיב ישלם מה שהשיב יותר מגידופי' הראשון וזה לא יתכן רק מצד דין הש"ס אבל מצד תקנה הקהילו' מהי יחם לבבו פטור השני עכ"פ בדבר שאין בו חיוב ממון אל חבירו. ומ"מ דברי הרא"ש בדין השוורים שכתב ג"כ אם התחיל אחד השני פטור וזה אינו רק משום טעמא דנגיחות השני פטרינן משום כי יחם לבבו וכ"כ הר"ן בהדיא והביא ראי' מכי יגח ולא שיגיחהו נמצא דין אדם ובהמה בזה חלוקים בטעם כי דין בהמה הוי משום כי ייחם מדין הש"ס ולא שייך לומר דעכ"פ נקם נקמתו דנגיחת השני אונס חשיבא ופטרינן לו' לגמרי וגבי אדם דמועד לעולם לא שייך בדין הש"ס כי יחם כמ"ש וכן לא שייך כל המשנ' ובא אחר ושינה כמ"ש הרא"ש רק טעמא משום להציל עצמו. והנה הרב הב"י ס"ל גבי בהמה וגבי אדם בתרווייהו אין לפטור מסברת כי יחם שלא נזכר בכל הש"ס ולכך לא פלוג בסי' ת"ב גבי בהמה ומ"מ בשי' תכ"א גבי אנשים שחבלו ס"ל סברא אלימתא דלהציל עצמו כפי שיעור הצלה וכל זה לא שייך בבהמה דלא שייך בה כוונה ורצון להציל רק להזיק מזיקו ודוק....