חוות יאיר · חלק ס״ב סימן ג׳

ומ"ש ראובן כי במשתה בחורי' דיבר שמעון בפה מלא שהרבה והפליא לעשות עם בנות הארץ יקרות יפות השיב שמעון כי הרבה יין עושה הרב' חבורות פריצי' עוש' שדיבר כך המתפאר ודרך גיזום ושקר ושוא בפיו מתוך שכרותו יפה השיב ועוד הלא כל אדם רשאי לבייש עצמו ולא ניתן רשות לאחר לבייש כבפ' החובל גם בפרק סדר תעניות אינו דומה המבייש מעצמו וכו' ע"ע סנהדרין ספ"ה רק דיש לחלק בזה ולומר דביוש דשמץ דופי אחר שהודה בעצמו שוב בטל דינו באותו ביוש עצמו מפי אחר והכי משמע בנימוקי מהר"ם בהג"ה הנ"ל דאם יוכל המוציא ש"ר לברר שאמת הוא פטור מיהו י"ל דדוקא בפסול משפח' שראוי לפרסמו לרחקו מעדת ה' מש"כ בפסול מעשה ולכנותו בפניו שאינו לבד ש"ר אם שקר הוא רק ביוש אפי' אמת הוא דאין סברא לומר דאם פיתה אדם בתולה בנערותו שיכול כל אדם לחשדו בזה כל ימיו אפי' לא קיבל עליו לא עונש אדם ולא עשה תשובה ותמיד יבוש ויכלם והלא ארז"ל אם עשה אדם דבר עבירה ומתבייש בה וכו' ואע"פ דלא נלמד מזה לפסול עדות רק שנשאר בפסלותו עד שנדע שעשה תשובה [ורז"ל אמרו דמ"ש כי תראה חמור שנאך מיירי בראה שעבר עבירה דאז מותר לשנאותו אע"פ דאפשר שעשה תשובה. ומ"מ נ"ל שבת"ח אסור. ומזה דאז"ל דמ"ש כי תראה חמור שונאך מיירי בישראל שמותר לשנאתו צ"ע האיך ידון במשפט שא' צדיק וא' רשע דמעשה בכל יום וכמ"ש הרמב"ם פ"ך מהלכות סנהדרין והביאו הטור ח"מ סי' כ' דעלה נאמר לא תטה משפט אביונך כדרז"ל והרי הוא שנאוי ולא חזי לי' זכותי'.