חוות יאיר · חלק ס״ב סימן ב׳

על מה שהרעיש שמעון עולמות על שקראו ראובן נואף, מפני שאע"פ שבימי נערותו פיתה בתולה וידוע לרבים מכל מקום אמר כי מה שקראו נואף מובן מאשת איש. לא אמר כלום כי בדברי זלזולים וביושים אזלינן בתר המובן לבני אדם כמ"ש רש"ל ודלא כהג"ה ש"ע לכן אף שבלשון תורה דרז"ל אין ניאוף אלא מא"א מ"מ בלשון בני אדם לא יובן רק כמו זנאי וזנות עם זונה. ולא תלוי בלשון תורה כ"א בדרשי רז"ל לכן מצד זה אין מספיק מה שראובן משיב כי שמעון קראו בעל לה"ר ששקול כנגד ד' ראשי עבירות ונפקא לרז"ל בירושלמי מג"ש דגדולות. וה"ה בהיפך לא מצי לתרץ דיבוריה אם מובן לבני אדם שהוא דופי ושמץ דלא כהג"ה ש"ע הנ"ל בקראו בן הזונה. ומעשה שהיה שקרא אחד לאשת רעהו אשת איש והעמיסו עליו קנס גדול אף שהי' כמשחק מפני שהיה מתוך כעסו מוכח שלא היה כוונתו לשחוק ועל בכה"ג נאמר כמתלהלה יורה זיקים וגו'. גם מ"ש שמעון כי אין מעשה ניאוף אחת מספיק לקראו נואף שענינו מועד לכך אין בדבריו ממש הן בלשון מקרא שנא' מות יומת הנואף ואף כי יש לחלק ולומר דשם קאי על הקדוש כי ינאף מ"מ גם בלשון קראי בכמה דוכתי מוכח דכל המנאף אפי' פ"א נקרא נואף ובכישפה פ"א נאמר מכשפה לא תחיה גם בדרז"ל דרשו נמרצת נואף הוא וכו' וק"ל וכן מורגל ג"כ בלשון בני אדם. ולולי זה לא היה מספיק מ"ש ראובן ששמע כך מאחרים שהוחזק בניאוף ובזנות וזה מבואר בש"ע סי' ת"ך סל"ח סוף ההג"ה.