חוות יאיר · חלק נ״ט סימן ט׳

ועדיין יש לפקפק ולומר מאחר שכת קודמין ובה"ב הראשון שנעשה עליו כנדר לא הניח להתיר נדרו שוב אין בכח יורשיו ולקוחות הבאים מכחו לעשות דבר דלא עדישא מיני'. לכן אם הי' ידוע מחשבתו לדעת המחמירים גם המחשבה או שאמר בפי' שיהי' החדר לבה"כ לצמיתות לזמנים הידועים הי' חיוב גמור עליו לקיים. ואחר שיש כאן דבר שחל עליו ההקדש נהי דאי בעי נשאל עליו דק"ל נשאלין על ההקדשות וכדק"ל בטור וש"ע סי' רנ"ח. מ"מ יש לומר שאחר שהתפללו בחדר כבא ליד גבאי דמי דתו לא מצ' לשאול עליו (ע' סמ"ע בח"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ה) וכן אם מת זה שנדרו בפה או בלב ולא שאל עלי' כבר חלה עליו קדושה ואין לו היתר עוד דלא דמי לנדר ות"כ שבין אדם לחבירו שאין חוב על היורשים לקיים (כמ"ש הריב"ש הובא בהג"ה ש"ע ח"מ סי' ר"ט דכיון דמת בטל נדר ות"כ ובסי' רי"ב ס"ז ובהג"ה) מש"כ בצדקה אם נדר ליתן לצדקה מעות סך מה ומת ודאי מחויבים היורשים לקיים ממעות ירושה מכ"ש במקדיש כוס כסף ובכה"ג דבר מסוים ולמחמירים אפילו חשב פשיטא לן דבחייו קדיש לא מטעם הזמנה דחל קדושה על הכוס רק דחיוב על היורשים לתתו להקדש כי לא ירשוהו מאביהם דחל עליו שם הקדש ודאי בחיי אביהם ונהי דהוי מצי אביהם לשנותו מ"מ לא הוי מצי למיהדר ביה בלא שאלה על הנדר לפחות ואפשר אפילו בשאלה וכמ"ש והרי לא שאל וכל זה בודאי וברור לן שהקדישו הקדש גמור ולחלוטין. מש"כ בנדון דידן שלא ידעינן מחשבתו אם לשעה אם לדורות חזר הדין להתיר' דהיורשים מוחזקים ואפשר שבכה"ג שאין כאן שום בירור רק מצד מה שנהג כך כמה שנים ואחר שכתבנו בסמוך שהמנהג נתפשט בק"ק שב"ב נותנים חדרים לקצת אורחים בירידים ואינו חובה רק כל זמן שירצו מעתה אפי' אלו חי הראשון שנהג כך לא הי' צריך התרה מאחר שמתחלה לא נהגו ע"ד חובה וקבע וראי' מהג"מ הביאו רמ"א בהגה' א"ח סי' תקס"ז באירע ברית מילה בתעניות בה"ב וימי תשובה.