חוות יאיר · חלק נ״ט סימן ו׳

וממוצא דבר אנו למידין שאם עשה מעשה בחדר זה דניכר מיני' שדעתו להיות קבוע לעולם כגון שבנה בבנין ארון הקודש ותיבה ועמוד ובכה"ג ה"ל הזמנה לעולם וכן אם אמר בפירוש אני מיחד חדר זה להיות בו בה"כ לרגלים ולירידים לעולם משמע. וכדק"ל גבי נדר בלי קביעת זמן כבי"ד סי' רי"ט והכי משמע בא"ח בש"ע סי' קנ"ג ס"ח. (וגם בזה הי' מקום עיון דנהי דמשום נדר אית' מ"מ לדברי תוס' הנ"ל אין זו הזמנה שיקלוט קדושה בדיבור בעלמא ומוכח שם דאפי' במחובר כגון נפש שבנאו דלא שייך נטלה בידו בעי מעשה מ"מ מאחר שלא זכר שום פוסק את זה הי' נראה להחמיר גם בדיבור והכי משמע בסי' קנ"ג ס"ח) ולא לענין שאסור להשתמש בו חול בכל המשך השנה מאחר שאין לנו ראי' שדעת המזמינו כך הי' רק נחזי אנן שאם אחר שעבר זמן המוגבל לקדושתו מדי שנה בשנה סגרו בעל הבית לחדר ולא רצה שיבא אדם לשם רק הי' נזהר ומזהיר לשמור אותו מכל תשמיש חול אזי חזינן דדעתו לכך הי' ואסור גם הוא גם אחר לשנותו מיד אחר שהתפללו בו פ"א. מש"כ אם הניחו פתוח לרווחה והי' נכנס בו הוא ובני ביתו והשתמשו בו בין קבע בין ארעי ולא נמנעו מלאכול ולשתות בו לפעמים הרי מחשבתו ניכרת שלא הי' לדעתו לקדשו לכל השנה והוי כמתנה והכל לפי תנאו כבא"ח סי' קנ"ג ס"ח כי הכל לפי דעת המזמן. ויש להביא ראי' לקודש מחול דאמרינן בש"ס ס"פ נה"ד הנ"ל דהא דק"ל הזמנה לאו מילתא היא ילפינן מע"ז ועיין במשניות השנויים פ"ג דמס' ע"ז והם דינים הנזכרים בטור סי' קכ"ה ובש"ע שם סגד"ה וביה קייטא וביה סיתוא דבגמרא הנ"ל בלי ספק שהיו נסגרים בעת שלא הלכו להתפלל בהם וגדול' מזו אמר הש"ס ס"פ נה"ד הנ"ל אפילו למ"ד הזמנה מילתא היא דלא חזי לי' ר"ל היתר על הצורך לא תפיס כ"ש דאמרינן דלא תפיס רק למה שחשב בו ואזמני' וכן סודרא דאזמיני' עד שיזדמן לו כיס וזה ברור. רק דעכ"פ אם אזמיני' באופן הניכר שדעתו לעולם הי' תפיס קדושה אחר שהתפלל בו לעולם בזמני' הללו דלא מקרי אקראי בעלמא כמ"ש לעיל ויש לנו ראי' מדין מינוי ש"ץ שלא נתמלא זקנו דלעתים ידועים נקרא קבוע בטור וש"ע סי' נ"ג והי' לחדר זה דין קדושת בה"כ אחר שמסרו לציבור שאסור למכרו ונשאר פרטי דיני בה"כ הנזכרים בטור וש"ע סי' קנ"ג.