חוות יאיר · חלק כ״ג סימן ג׳

תשובתי היה באריכות ותמצית דברי היו אלו. על מ"ש דבאמת רב ענן לא היה קרובו של אותו איש וא"כ על חנם לא רצה ר"ע להזדקק לו מ"ש אנא ענן פסילנא ליה לדינא שוא ושקר הוא כל אלו דברי נבואות נגד השכל והסברא ונגד האמת. ומ"ש דאל יודע צד שכנגד הת"ח שזה ת"ח לא מיסתתמי טענתי' מפני דיודע דעשה דכבוד תורה עדיף ג"כ הבל דאטו כ"ע דינא גמירי. ואף אי גמר דינא מתיירא שג"כ יהדרו פני ת"ח וגדול בגוף המשפט לכבוד תורתו. ומ"ש לחלק בין יתום תובע או נתבע גם זה הבל אף דלכאורה מ"ש בפסוק שפטו יתום ריבו אלמנה פשטי' מיירי כשהם תובעים מ"מ כל שבאו לדין ומבקשים משפט גם נתבע כתובע דמי דבכה"ג בעלמא ה"ל עינוי הדין ג"כ לתובע ולנתבע ולכן גם הוכחתו אין בה ממש דמהיכי תיתי נאמר שעשה לכבוד הנתבע בלי טעם וק"ל. גם מ"ש לחלק בין אם היתום בעצמו בב"ד דאז יש לו בקדימה ליתא שסתם דין יתום בכל מקום מיירי כאפטרופס שטוען עבורו דאם כבר הוא גדול לדבר זה אין לו דין יתום. ומ"ש בדין עדות מיושב על מ"ש הרא"ש והר"ן הא דזבחים מה ליושב וכו' היינו לכתחילה קשה א"כ ל"ל למיפרך מיושב ת"ח וכו' הל"ל מיניה וביה מיושב בדיעבד וכו' אין בו ריח קושיא דמ"מ לא נדחה במה דיושב בדיעבד כשר לעדות פרכא דאין ללמוד מיושב דפסול מיהא לכתחילה. ומ"ש דיש לתמוה על הבנת הב"י בדברי הרמ"ה ודאי דבר זר ותמוה הוא וגם מה שביקש ליישבו דמיירי בקיום ב' עדים מב' שטרות ר"ל עד א' משטר זה והשני משטר שני ג"כ לא יתכן וא"א להעמידו להמעיין היטב. ומה שנתקשה במ"ש הב"י בשם הרשב"א שכתב בשם הירושלמי מעידין מיושב ומשמע ליה דקאי על המעיד דיכול להיות יושב וכ' השואל דבירושלמי ר"ל מיושב בדעת.