חוות יאיר · חלק כ״ג סימן ד׳

אין לסמוך כלל על נוסחות הירושלמי שבידינו כי אמת הוא לפי מקומו ואם נלמד מהדבר מענינו הכי הוא אבל כבר ידוע שהנוסחאות מרובים ומופלגים בטעותים חסר יתר וחילוף וסירוס באופן שאין להחליט פירושו ממקומו ולפני הרשב"א היה הלכה פסוקה בפני עצמה ונסמכה לכאן מפני שזכר מקמי הכי אף בעדיות כן ור"ל שיהי' מיושב בדעתו ולכן בודקין אותו לכן אמר דין השייך לטעם זה דיכול אדם להעיד דפשטי' דקרא ועמדו שני אנשים בבעלי דינים מיירי מפני דע"צ הסברא יכול אדם יותר ליישב דעתו ביושבו כדמוכח בגמ' טור וש"ע י"ד סי' רכ"ח ואין ראיה מלשון הירושלמי מיושב דג"כ גבי התרת נדרים אמר לשון זה ור"ל יושב. לכן מצד הסברא אין להקפיד בעדים שיהיו עומדים דאיפכא מיסתברא ומ"ש ואף בנדרים כן ר"ל שהשואל על נדרו יכול להיות יושב והכי ק"ל ומ"מ קמ"ל לאפוקי מי"א דדווקא יהיה השואל על נדרו עומד כבירושלמי קרוב לס"פ נערה המאורסה זכרו הש"כ. כך היה הצעת השמועה לפני הרשב"א. ובאמת לגרסא שלפנינו מי ניחא אחר שכבר אמר שבודקין לעדות איך ומה קמ"ל אח"כ שיהי' מיושב בדעתו ומה אף בנדרים כן גם לא נזכר לפנינו לא ר"ל ולא זאת אומרת שזכר הרשב"א אלא ע"כ נוסחא אחרת היה לו להרשב"א ואין זה דבר זר ופלא בירושלמי. וגם לשון הירושלמי הכי משמע דקמ"ל היתר דמעידין לא קפידה דווקא ודו"ק: