חוות יאיר · חלק רכ״ד סימן ה׳

ע"כ גזירות הכתוב שמההוצאה שהוציא לא ינוכה כלל. רק מה שהמוציא השדה בכלל מחדש התחייב הקב"ה ליתן לכהן התרומה וללוי המעשר. וההוצאו' הם עליה דידיה רמיא ממה שמשייר לו אחר הפרשות תרומה ומעשרות. דאלת"ה מאי מקשה הש"ס מ"ש מחיטי ושערי. מאי פסקא דלמא האמת כן הוא שמנכה מה שהוציא בעל הבית בזריעת על שדיהו. אלא ע"כ ס"ל דהכי קים להו לרבנן דגזירות הכתוב הוא שצריך להפריש מכל מה שיוציא השדה שנה שנה בלי ניכוי שום דבר. וא"כ נמצא בנ"ד אף אנו נאמר שזכינו לדון דין אמת שאינו מנכה ההוצאות. ובפרטי' זיל בתר טעמא דקאמר ה"ס בדבר שזרעו כלה לא קמבעי לי וכו'. ולפום ריהטא נ"ל מלתא בטעמא דהטעם היא דכל מה שיוציא השדה הוא נקרא ריוח. דאי הארץ לא הוציא פריה הי' הכל לאבדון. דהא זרעו כלה משא"כ בדבר שאין זרעו כלה כמאן דמנח בכדא דמי. והנה מש"ה מלתא דפשיטא בדבר שזרעו כלה שצריך להפריש מכל היוצא מן השדה. וא"כ בנ"ד שמוציא הוצאות אם לא היה מרוויח כלום. היה ההוצאות לאבדון. והוא סבר וקיבל להוציא על הספק ואלקים אינה לידו הריוח. הני אחריני נינהו. והנהו אזדו המעות ראשונות שהוציא. ומשום יאוש בעלים נגעו בה. ולכן צריך להפריש מכל מה שהרוויח כמו בשדה בדבר שזרעו כלה. ומעשר כספים דומי' דמעשר קרקע כאשר יבואר בס"ד. ואף לדעת דמעשר כספים דרבנן. מ"מ כעין דאוריי' תקנו. נמצא לכאורה הדין פשוט כמו שכתבתי.