חוות יאיר · חלק רכ״ד סימן ד׳

ואע"ג דאין זרעו כלה. להכי נקט לטרא שיודע שיעור מה ששתל שהיה מעושר דאפ"ה צריך לעשר אף הלטרא. עכ"ל רש"י) התם היינו זריעתו. הכא לאו היינו זריעתו. עכ"ל הש"ס. וכן פוסק הרמב"ם מהל' מעשר פרק ו' דין ד'. הנה לכאור' בהשקפה ראשונה משמע דיש להוכיח הש"ס דחיובי מחייב לעשר מכל מה שהרויח ואין לנכות ההוצאות מה שהוציא. דהא הוא הנדון ממש כדאמר כגמ' מ"ש מחיטוי ושערי. ואע"פ שמשני הש"ס דהתם זרעו כלה וכו'. מ"מ צא וחשוב מי שזורע עשרה כורין חיטי ושערי בשדה. והוציא הוצאות בתבואה וניר וחרש וזרע וכל מצטרכי השדה. וכשבא לזמן האסיפה ה"ל לנכות מה שהוציא הוצאות על השדה ומה שהוציא ששבח יתירה על ההוצאה מזה ה"ל לאפרושי תרומה ומעשר למקומות הראוים. ומדציוה הקרא להפריש תרומה ומעשר בלי שום ניכוי.