חוות יאיר · חלק י״א סימן א׳

תשובה מ"ש בהשגה דאם כדברי לא הי' צריך הרא"ם לאשמעינן דבדא"א לקרות המגילה אחר כך מגילה קודם למ"מ פשיטא דמגילה מצוה עוברת ומ"מ מצוה שאינה עוברת. ל"ק כלל שכבר מיושב זה למעיין במה שכתבתי בשני חלקי הסותר באיבעיא דרבא דעלה קאי הרא"ם והוא כי ה"א דכל קמי שמניח המת אפי' שעה קטנה הוי בזיון והעדר כבוד הבריות כי מאוד חשו רז"ל גבי מת מצוה שעל כן קנה מקומו שלא ישהה קבורתו כמעשה דר"ע תחילת תשמישו לפני חכמים ובשביל אהבת מכ"ת להשיג לא שת לבו לדבריי. והכי מוכח ממ"ש הרמב"ם הובא בש"ע י"ד סי' שע"ד אסור לו לזוז משם וכו' יע"ש. וטובה תוכחת מגולה בזה אם ירצה מכ"ת למחוי חורפו ילין בעומקי הלכות גפ"ת ובחילוקי שוא ושקר לא בפסקי הלכות ולדעתו בדעת הרא"ם יניח המת מצוה דדוחה פסח דחיובו כרת לעוף השמים ולחית הארץ לקרות המגילה. חלילה לאותו צדיק לומר כן כ"ש לומר דרבא גם באפשר לקרות אח"כ יסתפק בזה ודו"ק. ומ"ש עוד דאם כן ה"ל לרבא לאיבעיא תת דיחיד ומגילה דיחיד הי מנייהו קדום. לא עמדתי על דבריו בזה רק כי תואנה הוא מבקש כי כבר ביארתי דת"ת לא שייך בי' דחייה ומצוה עוברת וה"ה לא שייך בו קדימה שלא שייך רק בדבר שהיא מצוה הנעשית ונגמרה לשעה. וכבר כתבתי שלדינא אני מסופק בזה יחיד הדר בכפר אם יפסיק מלמודו או לא יתחיל ללמוד עד שיקרא מגילה אי דמי לבדיקת חמץ ק"ש ותפלה. והוא ממש מ"ש דה"ל לרבא לאיבעיא ומכ"ת זכרו לבסוף וכתב שנ"ל למיפשט ממ"ש רש"ל גבי נ"ח ויש לחלק כי נ"ח יש לו זמן קבוע בגמרא ואין להאריך בזה. נקוט מיהא שאין ענין לרבא לאבעי' כך ולפי שעה נתעלם ממכ"ת שהוא ספיקא דדינא שכתבתי ואין בו רק גזירות שכחה פן ישכח קריאת המגילה. א"נ י"ל טע' הקדמת קריאת המגילה דזריזין מקדימין למצות רק די"ל מ"מ אם התחיל בת"ת לא יפסיק ואין להאריך בזה שהוא חוץ לענינינו. ומ"ש ראיי' לדבריו דאין ענין תועלת פרסומא ניסא לענין קדימה מתו' פ' ב"מ דכ"ג והלא דברי התוס' ההם בפינו וזכרנו אותם והוא לנו לישועה שיש לחלק בין דחיה לקדימה אם יש סברא מחלקת אבל שיהיו עזר כנדינו כמו שעלה על דעתו הא ודאי ליתא דהתוס' לא כתבו רק שלא ידחה סברת פרסומא ניסא בדימ' למעלת תדיר מאחר שגם אח"כ יש בו פרסום נס. מ"מ לא נדחו דברינו לומר שלא שייך מעלה כלל בקדימה בפרסומא ניסא. דודאי יש בזה צד מעלה ועדיפות אף להקדים כמו מעלת תדיר ומקודש דיש קפידה בקדימה ואיחור מצד מעלתן. ולולי כי שוא שנא נפשי היה אפשר לי להביא ראי' נכונה לפום ריהטא דפרסומי ניסא ראוי להקדים ממה דאיתא בגמ' פ' הקורא עומד דבהלל ומגילה אפי' עשרה קורין כאחד אעפ"י דגבי קריאה בס"ת אמרינן תרי קלא לא משתמעי מ"מ באלו איידי דחביבי יהבי אדעתייהו ולכאורה משמע משום חיבת הנס וכ"כ בהדיא רמ"י סי' תפ"ח גבי הלל וסי' תר"ץ גבי מגילה. והרי ארז"ל ריש יבמות בתו דאתי' מדרש' חביבי לי' ואקדמה ש"מ דראוי להקדים החביב. וי"ל דהיינו מ"ש פרסומא ניסא עדי להקדים מפני חביבותא. אבל חלילה לי לעשות סנגורין לדברי בדבר שאינו ע"פ האמת כי דברי רמ"י בזה לא שמיעא ולא סבירא לי דאם חביבותי' דמגיל' משום נס הלל מאי איכא למימר. ואף אם נדחוק בהלל דחנוכה ודפסח (עיין בפרק בתרא דתענית דכ"ח ע"ב בפי' רש"י) מ"מ דשבועות וסוכות מא"ל. כ"ש דראש חודש דאינו אלא מנהגא ולכך מדלגי דלוגי ובזה לא מצינו חיבת נס שלא ניחוש לתרי קלא לא משתמעו. ועוד דבכה"ג אמרו בגמ' פ"ג דר"ה גבי שופר איידי דחביב ופי' רש"י שהוא דבר חידוש. ורמ"י שינה שם הלשון וכתב משום חיבת מצוה ולא יפה עשה דא"כ קריאת התורה נמי וזה טעם שלא כ' רש"י כן (וס"ס תרמ"ד כתב גבי הלל דחביב מפני שהוא שיר ושבח) מ"מ משם מוכח דאין פירוש חביב משום הנס רק מפני שהוא מצוה דאתיא לקיצין ומזמן לזמן מש"כ קריאת התורה הוי בלי הפסק ג' ימים רצופים ורגיל וזה כוונת רש"י במ"ש דבר חדש ואפשר דס"ל לרמ"י דאע"פ דבגמ' דר"ה מדמה תקיעת שופר להלל ומגילה לענין חביבותי' ויהבי דעתייהו מ"מ אין טעם החביבות שווין רק טעם הלל ומגילה אע"פ שאינו מצוה דאורייתא משום חיבת הנס. וחיבת קול שופר משום חיבת מצוה שהוא מ"ע דאורייתא מש"כ קריאת התורה. ומ"מ לא ירד בני עמו מפני דקשיא הלל דר"ח וסוכות ושבועות ולכן כשל עוזר ונפל עזור ואין לי ראיי' משם. מ"מ זכר לדבר ומילת' דמסתבר הוא מצד עצמו דחביב לאינש זכרון הנס גאולה וישועה וכבר מבואר דיש קדימה לחביב מגמ' ריש יבמות. וכל זה כתבתי לפלפולא בעלמא לא ע"צ האמת. והאמת יש לו רגלים וא"צ לא סעד ולא סמך לבלתי מתעקש. וכמו שהבאנו ראי' מוכרחת (דאין לחלק בלי טעם בין מעלת קדימה לדחיה) מגמ' שבת דפ' ב"מ דאבעי' ליה נ"ח וקידוש היום הי מינייהו עדיף משום דתדיר וכו' ומיירי בדחייה לגמרי והלא לא ידעינן ממעלת תדיר אם לא ממשנה דכל התדיר מחבירו מוקדם לחבירו ש"מ דאין חילוק בין קדימה לדחיה אם אין סברא מחלקת ונהי דדעת התוס' דפרסומי ניסא לא יועיל להקדימו לתדיר מ"מ יש בפירסומי ניסא מעלה להקדים בשאין שכנגדו מעלה מה שכדאי להקדימו. ושפיר מתוקמא אבעי' דרבא ולא עלה פירכא לפי מ"ש שאין כאן דחיית כבוד רק זמן מועט ופשוט דגם בזה יש לחוש מפני שגדול כבוד הבריות וכו' ומסברא דע"כ יש קפידא טובא אפי' בכל דהו: