אגרת רב שרירא גאון · חלק א׳ סימן י״ט

ושקטו רבנן ביומי דרבי מכל שמדא משום רחימותא דאיכא בין אנטונינוס ורבי ואסכים לתרוצי הילכתא כי היכי דליגרסי רבנן פה אחד [ולשון אחד] ולא ליגרוס כל חד וחד לישנא לנפשיה. משום דהנך ראשונים דקמי חרבן הבית לא (הוו) איצטריכו להכי הואיל ותורה שבעל פה היא ולא איתמרו להו טעמיהו בדברים ידועים כגון תורה דכתיבא אלא ידעי וגמרי טעמי בלבהן וכל חד וחד מגמר להון לתלמידיה כאדם המספר לחבירו ומלמדו להם באיזה לשון שירצה. וכיון דמכנפין בלשכת הגזית ובבתי מדרשות מסודרים [לאומרן] מיד וממשלתא [אית להו] בלא עקתא ובלא פחדא ומן שמיא [הוו] מסייעין להון והוו ברירן [להון] טעמי תורה כהלכה למשה מסיני ולית [להו] חלוף ולית [להו] פלוגתא. כדאמרינן (תניא) א"ר יוסי בתחלה לא היה מחלוקת בישראל אלא ב"ד של ע"א יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של כ"ג אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של כ"ג יושבין בערי ישראל הוצרך הדבר לשאול וכולה בריתא עד משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. ורבנן דבתר הכי דבימי רבן גמליאל ורבן שמעון בנו אכתי קא שקלי וטרו והוו קיימין פלוגתא דתנאי [בהדי הדדי] ולא הוה אפשר להן למגרסינהו בפה אחד [ובלשון אחד]: