דברי ריבות · חלק ס״ה סימן א׳

אחר שקריתי ושניתי ושלשתי נסח לשון השטר אשר בין הגבירים והנשיאים ה"ר יצחק וה"ר יהודה וגם נסח שטרי ההתראות שהתרו זה לזה נראה לע"ד שעם היות שה"ר יצחק התרה תחלה וגם כתב בהתראתו שכל מה שהשתדל והכשיר והזמין בענין לקיחת הקנפנ' היה ברשות ה"ר יהודה מכל מקום אין בכך כלום להכריח לה"ר יהודה מכח החומרות הכתובות בשטר לכתוב לו בטחון שלא לנגדו באותה הרינדה כמו שכתוב בתנאי השטר אשר ביניהם והטעם כי דבר ברור הוא כי בין בנדרים בין בשבועות אזלינן אחר משמעות הלשון כדמוכח פרק ד' נדרים והביאו הרמב"ם הלכות נדרי' פרק ט' והטור סי' רי"ו ורל"ט וכן פסקו כל הפוסקי' וכיון שהאמת כן בנדון דידן מצינו שמה שנתחייבו זה לזה הוא שאם לא ירצה אחד מהם ליכנס בעצמות הרינדה כלל אז נתחייב לכתוב לחבירו הבטחון אבל ה"ר יהודה מעולם לא אמר שאינו רוצה ליכנס ברינדה אלא אדרבה לעולם אמר שרוצה ליכנס בה והודא' בעל דין כמאה עדים דמו שה"ר יצחק בהתראת הוא עצמו או' שההכנה וההזמנה שעשה לקחת הקנפנה היה ברשות ה"ר יהודה הרי שהוא עצמו מודה שמתחלה רצה ה"ר יהודה ליכנס ברינד' וגם עתה עמד טעמו בו כי מה שאומר לה"ר יצחק ומתרה בו ומנגדו אינו מנגדו במציאות הרינדה כי אם באופן לקיחתה ומראה מקום הוא לו איזה דרך תהיה הרינדה יותר בטוחה או ביותר תועלת ובודאי שעל זה לא נשבע ולא נדר וכן נראה ממשמעות לשון השטר אשר ביניהם וז"ל שכל איזה משניה' שירצה ליכנס או לקחת שום רינדה לא יוכל לקחתה או ליכנס בה אלא שיודיע הדבר תחלה לחבירו ואם ירצה חבירו ליכנס גם הוא בה אז יהיו שניהם שותפים בה בכל דבר כפי הנז' לעיל ואם לא ירצה חבירו להכנס בה אז יוכל אותו שרוצה להכנס בה לקחתה וליכנס בה כרצונו מבלי שיהיה בה שום חלק לחבירו אשר לא רצה ליכנס בה.