דברי ריבות · חלק ל״ה סימן ג׳

ולסברת המקשה שהקשה דלשתוק מובער נראה לומר דסבר דליכא למימר לא חילוק מיכלייא קרנא ולא חילוק שלח שלוחי והטעם דכיון דבין שן ובין רגל כלהו אתו מושילח ותרוייהו בהדי הדדי אפקינהו רחמנא כל חד וחד יליף מחבריה שן יליף מרגל מה רגל חייב אף על גב דלא כלייא קרנא שהרי דרכו בכך אף שן ורגל יליף משן מה שן חייב אף על גב דאזלא ממילא שהרי דרכו למיכלי קרנא וגם יש הנאה להיזקו ומסתברא דאף על גב דאזלא ממילא שיהיה חייב אף רגל אף על גב דאזלא ממילא יהא חייב באופן דמשמע ליה דלהכי לכלהו בחדא מחתא מחתינהו דניהוי כלהו כאחד והשתא לא צריך ובער ולהיות סברא זו טעמא דמסתבר להכי המתרץ היה מחזר אחר תירוצים חדשים עד שתירץ ואמר הני מילי היכא דשלח שלוחי כו' ירצה דאף על גב דאמרינן דיליף שן מרגל ורגל משן נהי דיליף שן מרגל מה רגל אף על גב דלא כלייא קרנא אף שן אבל רגל לא מצי מילף משן ולומר מה שן אף על גב דאזיל ממילא דלא מצית השתא למימר הכי דהרי איכא רעותא ביה דכתיב ושן בהמות אשלח בם דמשמע דוקא היכא דשלח שלוחי להכי אצטריך ובער.