דברי ריבות · חלק ל״ה סימן ב׳

ונראה לעניות דעתי דמאי דקאמר רש"י דאי כתיב ושלח לחודיה הוה מוקמינן ליה להיכא דכלייא קרנא לא קאמר הכי אלא כדמוקמינן ושלח לשן משום דשן דרכו בכך למיכלי קרנא אבל כדאוקמינן ושלח מיירי ברגל לא אמרינן דמיירי בדכלייא קרנא שהרי אין דרכו דרגל למיכלי קרנא וזהו שכיון רש"י באומרו מה רגל לא שנא וכו' דהא לא כתיב וביער כלומר כיון שכך הוא דרכו של רגל שלא לעלות הקרן אם אין לי פסוק שיכריחני ויחייבני לומר כלייא קרנא כמו וביער דמשמע כליא קרנא מכח תפשת מועט תפשת לא אמרינן הכי ברגל כיון דאין דרכו בכך מה שאין כן בשן דכיון דדרכו למיכלייא קרנא מכח תפשת מועט תפשת מוקמינן ליה לקרא דושלח להיכא דמיכלייא קרנא וזאת היא הסבה דקאמר לקמן והשתא דאוקי אשן וארגל דאזלא ממילא מנלן דומיא דשן מה שן לא שנא שלח שלוחי וכו' דקשה דבשן גופיה מנליה וכתב רש"י דהא לא כתיב ביה ושילח שהכונ' לומר דכיון דשן דרכו הוא דכלייא קרנ' וגם דיש הנא' להיזקו מסתבר' דחייב בין דשלח שלוחי בין דאזלא ממילא ולכן ליכא לאוקומי ובער בשלח שלוחי מכח תפשת מועט תפשת אם אין פסוק שיכריחני על כך כמו ושלח דמשמע דוקא שילח שלוחי וכיון דלא כתיב ביה ושילח ומצינו שדרכו לכלות הקרן בודאי שחייב אף על גב דאזיל ממילא מה שאין כן ברגל דכיון שדרכו שאינו מכלה את הקרן וגם שאין הנאה להיזקו מסתברא דלא מחייב אלא היכא דשילח שלוחי אבל היכא דאזלא ממילא דאיכא תרי קולי לא מחמרינן עליו לשלם ועם זה יתורץ קושיא ראשונה ושנייה.