דברי ריבות · חלק ש״ל סימן ו׳

אבל ראיתי מעשה בית דין על יעקב בכמה"ר בנימן שהוא העד השני החתום בשטר הקדושין שהעידו בפניו שני עדים בפני ב"ד איך ראוהו בועל נער אחד מילדי העברים וגערו בו איך היה עושה נבלה ועבירה גדולה כזאת והוא נפל לרגליהם וחילה פניהם שלא יוציאו הדבר מפיהם ודאי שעדות כזה הוא שריר וקיים לפוסלו שהוא עבירה מדאורייתא ואין צריך לא התראה ולא הכרזה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות עדות הפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אף על פי שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ועוד כתב שם פרק י"ב כללו של דבר כל עבירה שהדברים מראים לעדים שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדון אף על פי שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ואינו לוקה הרי שזה העד הוא פסול ואין עדותו עדות וכיון שהוא פסול בטלה כל העדות כלה וכמו שכתב הרמב"ם הלכות עדות פ"ה על פי שנים עדים או ג' וכו' לעשות שלשה כשנים מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטל העדות אף שלשה וכו' במה דברים אמורים בזמן שנתכוונו כלם להעיד וכו' וכאן בנדון דידן ודאי דיעקב הנז' ומשה רזון נתכוונו להעיד על הקדושין שהרי יחדם לכך שאין דבר שבערוה פחות משנים וכיון שיעקב הנז' פסול לעדות בטלה כל העדות אפילו נחשוב למשה רזון לעד כשר וכן פסק חו"מ סימן ל"ו באופן שאין כאן קדושין כלל.