דברי ריבות · חלק רצ״א סימן ב׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

ועל האמת כחה דהיתרא עדיף ומה גם עתה בנדון כי האי כי חייב כל אדם ללבוש בגדי נקם נגד האיש שימצא גונב נפש אחת מישראל להוציא על בת ישראל שם רע לזלזל בכבודה באומרו שנתקדשה לו בחשאי בהסתר פני אביה ואמה ולא יחרוך רמיה צידו ומה גם עתה בנדון כי האי שיש כמה צדדין וצידי צדדין מן הדין להקל ולא להחמיר אם מצד מציאו' עדות עדי הקדושין דהוו ידים שאין מוכיחו' וכמה וכמה פעמים כתבתי ופסקתי הלכה למעש' דלא הויין ידים בהסכמת כמה גבורים אבירים כבירים בתורה מהם קדושים אשר בארץ המה זלה"ה ומהם אשר הם בארץ החיים נר"ו וטעמא דמילתא כיון דאיכא כמה וכמה אשלי רברבי דסברי הכי והם הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור וגם הר"ן דחה דברי האומר דבגיטין וקדושין אזלינן לחומרא והוי ספק מקודשת הווא פסק דאי לא אמר לי פשיטא דלא הוו ידים כלל וגם רבינו ירוחם נתיב כ"ב כתב יש מפרשים דכל היכא דלא אמר לי בקדושין לא אמר כלום ואינה צריכה גט ומותרת לכהן וכן נראה עקר וגם הרב ה"ר יוסף ן' לב נר"ו הביא בפסקיו לשון הרב רבי ישעיה מטראני שכתב ואם אמר לה הריני נותן זה לך לקדושין לא אמר כלום הרי לך דיש מי שסובר דאפילו אמר הריני דחשיבי קדושין לדעת הריב"ש שכתב בתשובותיו סימן רס"ו אפילו הכי אמר דלא אמר כלום כל שכן בנדון דידן דלא אמר הריני ולא לי וגם הרא"ש דייק מדברי הרי"ף והרמב"ם דבשלא אמר לי אין חוששין לו באופן שמצד עדות הקדושין ראוי לצדד להקל ואם מצד הזיפון או הפרטים ששלח לה והיה ראוי לחוש בעיר קושטאנטינה דחיישי לסבלנות גם בזה היה ראוי לצדד להקל. וזה שאחר שיש עדים שקדשה בקאלסאס ביום ה' כ"ה לשבט השל"ג אין כאן מקום לחוש לשום צד סבלנות הן הסבלנות ששלח לה קודם הקדושין הנזכרים הן הסבלנות ששלח לה אחר הקדושין הנזכרים אם הסבלנות ששלח לה אחר הקדושין הנזכרים לא מהני משום דטעמא שאנו חוששין לסבלנות הוא או משום דחיישינן שהסבלנות ניתנו הם עצמם בתורת קדושין או שהסבלנות הם מורים שקדמו להם קדושין ובנדון דידן כיון שכבר קדש' כששלח הסבלנות אין לחוש ששלחם לשם קדושין דמאי מהני קידושין אחר קידושין וודאי אדעתא דקדושין קמא קא משדר כדאמרינן בפרק האיש מקדש דף נ' וכיון ששלחם אדעתא דקדושין קמא אינה מקודשת דלא הוו ידים מוכיחות כמו שכתבתי וגם אם שלח סבלנות קודם הקדושין גם כן לא מהני וזה דאין לחוש ששלח הסבלנו' עצמם לשם קדושין ולא לחוש שקדם להם קדושין אחרים שאם כן למה לו לחזור ולקדש והרי לפי סברתו מקודשת היתה אלא ודאי מדחזר וקידשה גילה דעתו שלא שלחם לשם קידושין וגם יודע הוא בודאי שלא קידשה וכיון חזר עתה וקידשה אנן סהדי שלא קידשה קודם וכיון שכן לא חיישינן לסבלונות ומשום קדושין לא לפי' רבינו חננאל כמו שכתב אבן העזר סימן מ"ה שאם יש עדים שלא קידשה אחר השדוכין אין חוששין באלו הסבלונו' משום קדושין ולפי' רש"י גם כן לא חיישינן לומר שנתנם הסבלונות עצמם לשם קידושין דאי הכי למה חזר וקידשה שהרי בגדולה מזאת קאמר בגמרא פ' האיש מקדש דאינו חוזר ומקדש כגון המקדש בפחות משוה פרוטה או קטן שקידש ואחר כך שלח סבלונות אמרינן דאדעתא דקידושין ראשונים שילחם. והשתא נידון ונאמר ומה במקום שקדמ' הריעותא דפחות משוה פרוטה או קטן דאיכא למימר אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה או איכא למימר הכל יודעין שאין קידושי קטן כלום והיה לנו לומר דשלח הסבלונות לשם קדושין מחדש ואפילו הכי קאמר בגמרא דלא אמרינן הכי דודאי דאינו חוזר ומקדש בנדון דידן אי שלח לה הסבלונות קודם הקדושין הנזכרים לשם קדושין לפרש"י למה חזר וקידשה וגם לפירוש רבינו חננאל למה חזר וקידשה בהיות שאין שום צד ריעותא בקדושין הראשוני' הן יהיו מצד הסבלונות כפרש"י הן יהיו מצד דחיישינן לקדושין אחרים כפר"ח. ועוד בר מן דין אין כאן בית מיחוש לסבלונות אפילו לקודמות לקדושין הנזכרים לפירוש רש"י וזה שכתבו התוספות בפרק האיש מקדש על ההיא דחוששין לסבלונות פירש בקונטריס ששידך האשה ונתרצית וקדם ושלח סבלונו' בעדי' חוששין שמא קידושין הן וכו' לכך נקט בלשונו שידך דאם לא כן לא היו קידושין דמנא ידעא כדאמרינן פ"ק גבי נתן לה קדושין ולא פי' וקשה להר"ם וכי שייך האי והא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין וכו' לכך נראה לפרש חוששין שמא קידשה כבר וכו' הרי דלפרש"י בעינן שידך ולר"ח אפילו שידך לא מהני ובנדון דידן לא היו שידוכין כלל דאף על גב שדברו אביה ואמה ואחות' של הנער' הנז' על הענין כיון שלא נגמר ונשלם הענין לא מיקרו שדוכין שלשון שידוכין הוא לשון שקיט' דתרגום ותשקוט הוא ושדוכת וכאן לא שקטו ולא נחו אלא היו פוסחים על שתי הסעיפים ונושאים ונותנים בדבר ואיך יועילו הסבלונות לשם קידושין ומנא ידעה כמ"ש התוס' וכל זה הוא אפי' היו מדברים עם הנערה עצמה לא חשיבי שדוכין כל שכן בנ"ד כי כפי השאלה לא דברו מעולם עם הנערה והיא בוגרת דאפי' היו שדוכין גמורין לא מהני כלל לומר שיועילו הסבלונות שקבלה היא בסתם לקדושין דמנא ידעא אם לא שאמרה היא לאביה לשדכה לו לשמעון.
נחלת הכלל · Sudilkov, 1833

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך דברי ריבות, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.