דברי ריבות · חלק רפ״ח סימן ו׳

ונראה לעניות דעתי שאין משם ראיה כלל אלא אדרבא משם ראיה להפך בנדון דידן לומר שהחזקה היא בחזק' לוי וטעמא דמילת' שהרי כתב הה"ר יוסף קולון ז"ל שרש פ"ח בשם הרשב"א דאין השבועה מוספת כלום לענין חיוב הממון אלא הפרעון באשר הוא שם עוד כתב שם גם כי נשבע לא חלה השבועה כי אם בדרך חיוב הפרעון וכו' והביא ראיה לזה ממה שכתב הרא"ש ז"ל דסבר כן עיין שם הרי שכתב שמה שמכיל וסובל חיוב הממון מכיל וסובל חיוב השבועה שבמה שנתחייב מן הדין עליו נשבע לזרז ואין תוספת לזה על זה אלא שניהם שווים ועתה נאמר אם איתא שהקנין היה עומד במקומו לעולם כל זמן שיקנה השר גוף הקרקע כששאל ראובן משמעון שיפטור אותו מהשבוע' וענה שמעון מה אתה צריך לזה מאחר שלא נתקיים התנאי שלא קנה השר ומה השיב לו והלא לפי סברתו הקנין עומד במקומו לעולם כל זמן שיקנה השר באיזה זמן שיהיה והשבועה חלה בדרך חיוב הקנין ולכך אני שואל ממך שתפטרני משבועתי המוטלת עלי לעולם ועוד מה השיב לו ראובן שטעם שאלת התרתו הוא מפני שגמרתי והקניתי בלי שום תנאי ואתה הוא שהתנית איני רוצה חשש שבועה עלי היה לו להשיב מה שכתבתי לומר שהשבועה מוטלת עליו לעולם כל זמן שיקנה השר החצר ולכך שאל ממנו פיטור אותה השבוע' אלא ודאי האמת יורה דרכו וסופם הוכיח על תחלתם שבין המוכר בין הלוקח לא כיונו בתנאי שעשו בשע' הקנין אלא שיקנ' השר החצר מתוך אות' החזרה שהיה מחזר אז בזמן ההוא השר לקנותו כמו שכתוב בשאלה וכיון שלא קנאו או בזמן ההוא נתבטל התנאי ונתבטל הקנין מאליו וגם השבועה נתבטלה מאליה כי אינה מוספת חיוב כי אם זרוז לבד ולכך אמר שמעון מה אתה צריך לזה מאחר שלא נתקיים התנאי וגם ראובן בקש סבה רחוקה לשאלתו. ואע"ג דבשעה שהתנו התנאי היה בסת' לא חשיב דברי' שבלב דאמרינן דלא הוו דברי' שהרי בגדול' מזאת כתב הר"ן בפרק האיש מקדש דבכל מקום שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאלו נאמ' בפירוש במאי דאמרינן בפרק מרוב' מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצ' לה וקפצ' ונשבע' כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים כשבא דבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה ולא למנוול ומוכה שחין וזהו הטעם עצמו ממה שהביא הפוסק לראיתו ממי שנדר ונשבע לישא אשה אין מחייבין אותו לישא עד שימצא הראוי' שלכאורה היה נראה לומר שכיון שנשבע לישא אשה ונזדמנה לו מן הראוי היה שישא מיד לקיים שבועתו אבל כיון שהענין מוכיח מתוכו שלא נתכוון לאיזו שתזדמן אפילו מנוולת ומוכת שחין הוה ליה כאלו פירשו כ"ש בנדון דידן שפירשוהו בפירוש לבסוף כמו שכתבתי וסופם הוכיח על תחלתם שלא כיונו שיחול הקנין והשבועה אלא אם יקנה השר החצר בזמן ההוא מתוך אותה חזרה שהיה מחזר אחריו לא לאחר זמן.