דברי ריבות · חלק רל״ד סימן ב׳

תשובה אע"ג דקיימא לן דלא חיישינן לב"ד טועין מכל מקום בנדון דידן נראה לע"ד שאי אפשר להכחיש שטעו ב"ד במה שחתמו לבסוף ההודאה והחיוב בקנין שנתחייב שמעון לפרוע לסוף תשעה חדשים הסך הנזכר לראובן הנזכר וטעמא דמילתא דאע"ג דק"ל דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו אין כותבין כמו שפסק הרא"ש בפסקיו פרק זה בורר וכן כתב חו"מ סימן ל"ט וז"ל אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו אין כותבין לו אפילו מיד אע"פ שלקח קנין וכו' וטעמא דמילתא כמו שאמר ר"ת משום דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא לאיניש דליפשו שטרי עלויה דמחמת זה זיילו נכסי וגם נמנעים מלהלות לו כשיודעים שנתמעטו נכסיו כו' וכיון שכן בנדון דידן כיון שאחיו של שמעון מיחה ביד ב"ד שלא יכתבו ויחתמו לא היה להם לחתום ולכתוב שטר דלא ניחא ליה לשמעון דליפשו שטריה עליה אע"ג דנתחייב בקנין דדוקא כשהעדים רוצים לילך למדינת הים כתב האשרי בשם ריב"ש בפרק זה בורר שהולך לפני ב"ד וכותב לו אבל עדים מיהא אין רשאין לכתוב ע"כ ובנדון דידן הב"ד עצמו היו עדי הדבר ולא היו רוצים לילך למדינת הים וכיון שמיחו בידם שלא יכתבו ויחתמו לא היה להם לכתוב ולחתום אלא ודאי נראה שטעו בזה מן הטעם שכתבתי.