דברי ריבות · חלק קפ״ו סימן ט״ו

ואבא עתה לפרטות גריעות שטר הקדושין דגרע מכלהו שטרות כדמוכח פרק ד' אחין דבעינן התם מפני מה לא תקנו זמן בקדושי' ומסקינן איבעי' אימא משו' דלא אפשר היכי לעביד לינחי גבי דיד' מחקה לי' לינחי גבי דידי' זימנין דבת אחותו היא ומחפ' עליה לינחי' גבי עדי' אי דדכירי ליתו לסהדי ואי לא דכירי זמנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדו ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכתב הרי"ף ז"ל על הא דמפיהם ולא מפי כתבם וז"ל ומסתברא לן דכי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם דלא הויא ליה עדות שבכתב עדות הני מילי היכא דאיתיה לשטרא תותי ידי סהדי דבמה נפקא דבמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השתא דמיא דהא אי בעו כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי הילכך אי מדכירי ליה לסהדותא ומסהדי לה על פה הויא עדות ואי לא לא הויא עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי בעל דין לא אמרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל והקשה עליו הראב"ד דאם כן העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עקר עדותם יתבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרעינן כמה שטרי בשוקא ופי' הוא ז"ל דשאני הכא שאין ראוי למוסרו לבעלים דדילמא מחקו ליה לזמן הלכך ה"ל ההוא שטרא כעדות על פה וכתב הרשב"א ז"ל שגם כונת הרי"ף ז"ל היא כמו שפיר' הראב"ד ז"ל ולפי שאין השטר הזה אלא כעין פנקס אבל שאר שטרו' אף אם נשתהא ביד העדי' עד ששכחו עדו' לא מקרי זה מפי כתב' וזהו דעת הרשב"א ובעל המאור כת' דהפירוש הנכון הוא כך מפי כתבם פסולה עדותם אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומקח וממכר הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדי' ואומר כתבו וחתמו וכן בגיטי נשי' ואין זה מפי כתבם של עדים אלא פי כתבו של בעל הדבר והיכא דכתבי מנפשייהו או בשטר שצריך לומר כתובו ולא אמר להם כתוב' הא ודאי מפי כתבם הוא עד כאן לשון הרז"ה ז"ל וכתב הרמב"ן על זה גם הפרוק יצא מכלל פרוקו של רבינו הגדול וחוזר אליו שאם כן למה לא תקנו זמן בקדושין ולינחי' לשטר גבי עדים וליתו כתבא לבי דינא ונדון בו שהרי כתבו של בעל הדבר הוא ולא כתבו של עדים שאם תקנו זמן בקידושין מדע' שניהם הוא כותבו והרי ניתן ליכתב הזמן כשם שנתן ליכתב השטר עצמו אלא צריך הוא לפירוש רבינו שכיון שאין הזמן הכתוב בשטר עושה מעשה שטר אלא כיוצא מיד העדים מפי כתבם הוא ועכשיו שוודאי יצא מתחת ידם כשקדש בו את האשה ואחר כך הפקדתו אין זה דומה לשטר שביד שליש דכיון דברשות בעל השטר אינו משמש כלום אלא אהימנות' דעדי' סמכינן וברשותם של עדים צריך להיות מונח דאינו אלא כשטר משמש שכתבוהו עדים לדוכרן פתגמא דהוו באנפייהו וזה פי' לפירוש של רבינו הנה דברי הרמב"ן קרובים לדברי הרשב"א והם הם וגם הרשב"א אמר שמה שכתוב מצאו בספר להרמב"ן להרנב"ן ז"ל גם דברי הרז"ה לדעת הרמב"ן מסכימים לדברי הרי"ף ועם כל זה קשה בדברי הרי"ף שתלה הדבר דאי בעו כבשי ליה לשטרא וא"כ כל שטר שהוא ביד העדים מפי כתבם קרינן ביה דכיון דאי בעו כבשי ליה לשטרא ונראה לע"ד שעיקר טעם הרי"ף בדברי הרמב"ן והרשב"א עם מעט תוספות דבשאר שטרו' כיון שבשעת חתימת העדים חתמו על מנת לתת אותו ביד בעל השטר ולהיות בידו הוה ליה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואחר שהוא כמו שנחקרה עדותן בב"ד אין לחשוד אותן שיכבשו השטר שהרי העידו עליו אבל הכא שנעש' השטר וחתמו עדים עליו על מנת שצריך לחזור השטר מיד לידם ואינו יכול להתעכב ביד בעל הדבר כלל אין זה כמי שנחקר' עדותן בב"ד ולא העידו בדבר כלל אלא הרי הוא כשטר משמש בעלמא ויכולים לכבוש אותו בלא אסור כלל שהרי כפנקס בעלמא הוא הנה מבוא' מהך סוגיא ומדברי גאוני עולם אשר דברו וכתבו עלי' הראב"ד הרז"ה הרמב"ן והרי"ף ז"ל דשטר קידושין שיש בו זמן כיון שאין ראוי למוסרו לבעלים דדילמא מחקי לזמן הלכך ה"ל האי שטר כעדות על פה וה"ל כפנקס בעלמא ולא כנחקרה עדותן בב"ד והרשב"א הרמב"ן מעידים שדעת הרי"ף כדעת הראב"ד והרז"ה אם כן שטרות אלו דנדון דידן שיש בהן זמן אין להם דין שטר אליבא דכולי עלמא.