דברי ריבות · חלק קנ״ז סימן ג׳

הרי שפסק מהר"ם בפקדון כנדון דידן דצריך להחזירו בחנם לבעליו בין דתפסו המלוה מאיליו בין שנתנו לו הלוה וכיון שכן היה נראה לומר שחייב יהודה להחזיר המעות לראובן ליתא וטעמ' דמלתא דעד כאן לא קאמרו הכי אלא בדבר המסויים וידוע לכל שהפקדון ההוא הוא של הנפקד וכדמוכח מהנהו עובדא דקא מייתי בגמר' עלי' דגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו דקאמר אבימי בר נאזי חמוה דרב הונא הוה מסיק בההוא גברא ארבעה זוזי גנב גלימא אתיא ניהליה אוזפיה ד' זוזי אחריני וכו' וכן נרשאה גנב ספרא זבניה לפפונא וכו' משמע דוקא גלימא וספרא שהוא דבר מסויים וידוע לכל שהוא של פ' וכן נראה מתוך דברי תשובת מהר"ם הנז' שמביא ראיה מההוא דפ' איזהו נשך גבי הנהו זוזי דיתמי וכו' אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתא מרי' ויהיב סימנא וכו' משמע דלא מיירי אלא בפקדון מסוים דאית בי' סימן וכן בסוף התשוב' כתב כל שכן בנדון זה שלק' החפץ בע"כ וכו' משמע דלא מיירי אלא בחפץ וכלי מסויים אבל בדבר שאינו מסויים כגון מעות כנדון דידן ודאי דלא מפקינן מיד התופס אע"ג שמוד' הלו' שהמעו' ההם הם של פלוני בתורת פקדון בידו דלאו כל כמיני' לחוב לאחרים דדלמא עשו קנוניא ביניהם לומר כן. וכמו שכתב הרא"ש בתשובותיו סימן ק"ז וז"ל ראובן שנתן לשמעון חפץ למכור ובא לוי בעל חוב דשמעון ולקח בידו בחובו עתה תסע ראובן החפץ מלוי ואומר שלי הוא כי נתתיו למוכרו ולוי אמר לקחתיו ממנו בחזק' שהיה שלו ולא אוציאני מידי עד שאפרע ועת' יורינו הדין עם מי.