דברי ריבות · חלק קמ״ט סימן ד׳

ובר מן דין אומר אני דבנדון דידן הם סותרות זו לזו וזה דבההיא דהרא"ש אפשר להיות שתי הטענות אמת כאחד שבעלה וגם היורשי' צוו על כך והיא פטורה מטעם כל אחד מן הצוויים אבל בנדון דידן כיון שהחוב שהמחה שמעון בראשונה ובשניה הוא לעולם אחד נמצא שאי אפשר להתקיים שתי הטענות כאחד אלא האחת סותרת חברתה וזה כשטען תחלה אין בידי כלום לפי ששמעון חייב לי לזמן הפרעון אי חשיב ליה האי טענה מעלייא איך יוכל לטעון שאינו חייב לפי שהמחהו תחלה לאיש אחר והלא כמו שזאת ההמחא' אין בה ממש בשביל החוב העתיד גם ההמחאה הראשונ' אין בה ממש בשביל החוב העתיד ליפרע שהרי החוב ההוא קודם להמחאה הראשונ' שזמן החוב ההוא י"ב לחודש שבט משנת השכ"ד והמחא' הראשונ' היה אחר חג הפסח ודאי אם כן נמצא שבטענתו הראשונ' מודה שאין ממש בטענ' השנייה וגם כשטוען הטענ' שנייה מודה שאין ממש בטענ' הראשונ' שהרי בא לפטור עצמו בשביל שהמחהו תחלה אצל איש אחר וחשוב בעיניו המחא' מעליא ליפטר וכיון שכן נמצא דלא חשבינן מה שהיה חייב לו שמעון לעתיד לבא דאילו חשיב החוב ההוא איך יש ממ' בהמחא' שהמחהו אצל האיש האחר והלא לא היה לו לשמעון אצלו כלום בשביל החוב ההוא וכמו שטען הטענה הראשונ' אלא ודאי נראה שמבטל וסותר הטענ' ההיא נמצא בפירוש ששתי טענות אלו סותרות זו לזו ואין עומדות כאחד וכיון שכן בנדון דידן יהי' הדין כך שלסבר' הפוסקי' כולם דסברי דכיון שיצא מב"ד שוב אינו יכול לטעון אפי' לתקן טענתו הראשונ' וכ"ש בנדון דידן שאינו מתקן אלא סותר לגמרי פשיט' ופשיט' דחייב ראובן לשלם ללוי הס"ד זהובים מכח הטענ' הראשונ' וכמו שכתבתי שהדין כך ואין ממש בטענתו השניי' ואפילו יביא עדים עלי' וכמו שכתב נמקי יוסף בהלכות פרק חזקת הבתים על ההיא דעביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה כתב נרא' מכאן דאפילו הוה מייתי סהדי לקיים מה שחזר וטען לא מהני לי' היכא דהוה חוזר וטוען וכתב ה"ר בית יוסף שכן מבואר בדברי הרשב"א ואף לדברי ן' מיגיש ז"ל והרמב"ם פרק שביעי מהלכות טוען ונטען דסברי שכל זמן שלא באו עדים להכחיש הטענ' הראשונ' יכול לחזור ולטעון כל מה שירצ' אע"פ שסותרת את הראשונ' ואע"פ שיצא מב"ד, בנדון דידן הוי דינא הכי שאם יביא ראובן עדים שיעידו שאלו הס"ד זהובים שהמח' שמעון ללוי אצל ראובן הם עצמם המח' תחל' שמעון לאיש אחר ולא היה חוב אחר אז יהי' פטור ראובן מתביע' לוי אבל אם אין עדים על כך לא הוי ראובן נאמן בשבועתו וטעמא דמלתא דעד כאן לא קאמר ה"ר יוסף מיגאש דמצי טעין אלא מטעם מיגו וז"ל חוזר וטוען אע"פ דנפיק לברא במיגו דאי בעי קאי אטענתי' קמייתא ואיפטר מצי נמי טעין טענ' אחריתי ומיפטר וכיון שכן בנדון דידן אין כאן מיגו דמיגו דאי הוי בעי קאי אטענת' קמייתא אין כאן שהרי חייב לשלם מכחה וגם יהא נאמן לומר טעיתי בחשבוני במגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם ולא המחני אצל לוי אין כאן שהרי הוד' תחלה בב"ד שהמחהו אצלו וגם שיהא נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתיך אין כאן שהרי טען בב"ד שלא נתחייב לו מעולם כלום כיון ששמעון הי' חייב לו לזמן הפרעון וכיון שהי' לו סברא זאת איך פרעו שהרי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לכן אינו נאמן בשבועתו אא"כ יביא עדים והרמב"ם גם כן סובר כן שאינו נאמן אלא במקום דאיכא מגו וכמו שכתב הה"ר בית יוסף חו"מ סימן פ'. זהו מה שנרא' לע"ד ואמר לי לבי הצעיר יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה.