דברי ריבות · חלק ק״ל סימן ג׳

וא"ת ניחא דיודה אבי העזרי דבעשיר אמדינן דעתיה ואמרינן דמסתמא לא כתב לה אלא על מנת שתקנה המאנטו או השפחה זהו דווקא במתנת בריא אבל במתנת שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ודאי סבר דכיון דקיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו מיד זכתה הבת בת"ק הלבנים וזכה בנה היורש אותה בהם דהבעל פשיטא שלא זכה בהם כיון שלא באו ליד אשתו מעולם הוו מחוסר גוביינא ומחוסר גוביינא הוי ראוי ואין הבעל יורש בראוי כבמוחזק ועוד שהמצוה צוה לבנו בפירוש הזהר והשמר שלא יבאו אלו הלבנים ליד בעלה אבל כיון שיש לה בנים והניח אותם חיים אחרי מותה הם יורשים כל כח וזכות שהיה לה בעולם בראוי כבמוחזק מכל מקום אכתי הוי פלוגתא דרבוותא ולא מפקינן ממונא כל שכן שר"י ואור זרוע פסקו כרבי חיים כהן צדק ועוד טעם אחר ותראה כי בנדון דידן לאו אומדנא הוא דנימא אמדינא דעתיה דלא כתב לה אלא על מנת כך אלא תנאי הוא שהתנה בפירוש ואמר לבנו תן לבתי אחותך הקטנה ת"ק לבנים אם תקח מאנטו או אם תקח שפחה אחת לסייע לה וכו' וכל אם הוי מלה תנאית וכשמתנה בפירוש מודה אבי העזרי שלא זכתה בהם אם לא תתקיים התנאי וכיון שהתנאי אינו יכול להתקיים שהרי מתה גם יורשיה לא זכו במתנה.