בנין ציון · חלק ס״ו סימן ד׳

תשובה - דין זה לענ"ד תלוי בפלוגתא בין פוסקים ראשונים ובין האחרונים דהנה הטבת לראות שכבר הביא הב"ש (סי' כ"ח ס"ק כ"ו) פלוגתא שבין הראשונים במקדש אשה ברבית קצוצה שלדעת הריטב"א מקודשת ולדעת רבינו ירוחם אינה מקודשת וכבר הובא פלוגתא זו גם בכנסת הגדולה ולכן מסכים להלכה דהוי ספק מקודשת אכן גם במה שהביא הב"ש שם דבלקח ממנה איזה חפץ ברבית ומקדש בו דיש לומר דלכ"ע אינה מקודשת די"ל דידי שקלתי מצאתי פלוגתא בין האחרונים שכדברי ב"ש כתב ג"כ המשנה למלך (פרק ח' מהל' מלוה) וז"ל מי שהיה נושה בחבירו ד' דינרים של רבית ונתן לו בהם חפץ כו' נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואין יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל בשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו עכ"ל הרי שהסכים ג"כ עם הב"ש שהמלוה לא קנה החפץ וא"כ אם קידש בו אשה פשיטא שאינה מקודשת לדעתו אמנם מצאתי שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד שחולקים על הב"ש ועל המ"ל האחד הוא הבעל קצות החושן שכתב בספרו אבני מלואים דנראה לו דאפילו קצץ לו כלי ברבית ונתן לו הכלי נמי קנה הכלי ואין צריך להחזיר משום וחי אחיך עמך אלא דמי הכלי וכן מוכח מהא דאמר רבא בבבא מציעא (דף ס"ה) גלימא מפקינן דלא לימרו אינשי מכסי גלימא דריבתא ומבואר דשאר חפצים אינו צריך להחזיר דקנינהו וקיימא לן כרבא ולפי"ז אם קידש אשה בחפץ שלקח בו רבית הרי זה מקודשת כיון שהחפץ שלו אלא דמים הוא חייב משום וחי אחיך עמך ועוד ראי' כתב לזה מהא דתניא הניח להן אביהן מעות של רבית אעפ"י שהן של רבית אין חייבין להחזיר הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר ואי נימא דחפץ של רבית לא קנה הלוקח והמוכר לא מכרו א"כ מעולם לא היה של אביהם וא"כ אפילו אינו דבר המסויים יהיו חייבים להחזיר ואפילו בדבר מסויים כגון פרה וטלית אין חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהם אלא ודאי קנאן המלוה קנין גמור ואינו אלא חוב להחזיר דמים משום וחי אחיך ושכן מבואר להדיא בחדושי הריטב"א בקידושין שכתב וז"ל אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקידשה בו מקודשת דמעות דריבתא שפרע הלו' למלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חוב להחזירו וב"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהן בדבר מסויים עכ"ל הריטב"א ומבואר להדיא דגם בחפץ הדין כן משום דרבית קנה המלוה לגמרי אלא שחייב להחזירו משום וחי אחיך עמך אין צריך להחזיר גוף החפץ אלא דמי החפץ משום וחי אחיך עמך עכ"ד האבני מלואים וכדבריו וראיותיו כתב ג"כ הבעל נתיבות המשפט בחושן משפט (סי' ר"ח) ובי"ד בספרו חוות דעת (סי' קס"א) ואם שאיני כדאי להכריע בין גדולי הפוסקים מ"מ לענ"ד יש להשיב על ראיותיהם שמה שהביא הא"מ ראי' ממה דאמר רבא גלימא לא מפקינן מיניה לענ"ד אינו ראי' כלל נגד המ"ל דשם איירי שלא התנה עמו בתחלה ליתן לו גלימא ברבית אלא מעות ולהכי אמרינן שם (ב"מ דף ס"ה) ואמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דרביתא בחברי' ויהיב ליה גלימא בגוויהו כי מפקינן מיני' ארבעה מפקינן מני' גלימא לא מפקינן מני' רבא אמר גלימא מפקינן מני' מאי טעמא כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריבתא הוא הרי דאיירי היכא שהיה לו לתבוע ממנו מעות דריבתא ארבע זוזי ויהיב לי' גלימא תחתיו וזה מקח בעלמא הוא ובזה גם המ"ל מודה דהמקח קיים ויחזור הדמים כמו שכתב דדוקא כשקצב עמו בדמים ואח"כ נתן לו החפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים ולכן בזה מן הדין לא היה צריך להחזיר הגלימא עצמו ולזה הוצרך רבא לטעם משום דלא לימרו וכו' אבל כשקצץ לו החפץ בעצמו ברבית י"ל דכ"ע מודי דלא נקנה לו החפץ וצריך להחזיר החפץ עצמו וכן משמע מדנקט פלוגתא דאביי ורבא דווקא במסיק ארבעה זוזי דרביתא ויהיב ליה גלימא בגוויהו ולא נקיט הפלוגתא בקצץ עמו גלימא עצמו ברביתא משמע דבזה גם אביי מודה דגלימא מפקינן מיניה וגם על הראי' מהניח להן אביהן מעות של רבית וכו' לענ"ד יש להשיב דאעפ"י שהאב לא קנה דבר המסויים עצמו דהוי כמו גזל ביאוש דיאוש כדי לא קנה מכ"מ כשבא ליד הבנים אחר מיתת אביהן הוי אצלם יאוש ושינוי רשות דיד יורש כיד אחר דמי וקנו ולכן אי לאו משום כבוד אביהן אינן צריכים להחזיר וגם מה שכתבו מצד הסברא כיון דאין צריך להחזיר אלא משום וחי אחיך א"כ אינו צריך להחזיר רק מעות כדי להחיותו ולא החפץ עצמו לענ"ד אין זו סברא מכרעת דיש לומר כיון דהחפץ היה שלו לצרכו והתורה ציותה שלא ליקח ממנו ברבית לכן כשציותה להוציא ממנו משום וחי אחיך עמך לא מקויים וחי אלא כשמקבל מה שהיה לו דמי נתן למלו' רשות למכור או ליטול חפץ הלוה שהיה לצרכו ולחייו וליתן לו מעות תחתיו שהרי בודאי האי וחי אחיך לאו דוקא שיתן לו כדי חייו שהרי אינו צריך ליטול ממנו יותר ממה שקבל א"כ האי וחי אחיך לא קאי רק על מה שנטל ממנו והוא חפץ הרבית וגם מדברי הריטב"א שהביא הא"מ ראי' וכתב שמבואר להדיא לענ"ד אינו מבואר כל כך שאף שסיים מהך דאין בניו חייבים להחזיר אלא מפני כבוד אביהם לדבר מסויים מכ"מ בתחלת דבריו כתב דמעות דרביתא שפרע לוה למלוה קנינהו לגמרי ומעות גמור הם לו ומזה משמע דלא כתב כן רק על מעות ולא על חפץ מדלא השמיענו רבותא טפי דאפילו חפץ אינו צריך להחזיר ולכך י"ל שמה שהזכיר מהבנים לא נקט רק לומר שעליו יש חוב להחזיר מה שאין כן בבנים שאין עליהם להחזיר אפי' מעות רק דבר מסויים משום כבוד אביהם אבל לא מוכח מזה דדעת הריטב"א שגם המלוה עצמו אין צריך להחזיר דבר מסוים.