בנין ציון · חלק נ״ה סימן ג׳

הנה אאמ"ו נ"י הביא ראי' לדעת הרמב"ם שאבר מן החי אינו ברי' מקושית התוספ' שהיא לר' יהודה ולענ"ד יש להוסיף עוד שגם מרבנן דר"י דס"ל לן כוותייהו הוכיח כן שהרי שם בחולין (דף צ"ו) אמרינן כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב ר' יהודה אומר עד שיהא בו כזית מאי טעמא דרבנן ברי' בפני עצמו היא ור"י אכילה כתיבה בי' וכו' ע"ש הרי שהוכיחו רבנן דאכלו ואין בו כזית חייב כיון דברי' הוא וא"כ פשיטא להו דבמה שהוא ברי' אפילו בפחות מכזית חייב ולכן כיון דאמר רב אבר מן החי צריך כזית ופסק הרמב"ם כן מוכח דאבר מן החי אינו ברי'. ומכ"מ להלכה כיון דכל שאר פוסקים ס"ל דברי' הוא פסק הטוש"ע כוותייהו ולא חש לדעת הרמב"ם. ובזה מיושב מה שתימה הפלתי על ש"ע (סי' ק') שפסק דעוף טהור שנתנבל אינו ברי' למה השמיט דעת הרמב"ם שפסק דעוף טהור האוכלו בחייו אפילו בכל שהו ובמיתתו בכזית בשר גידין ועצמות ש"מ דס"ל דהוי ברי' כמו אבר מן החי ע"ש ולפי דברי אאמ"ו נ"י לק"מ כיון דטעם הפוסקים דאבר מ"ה הוא ברי' הוא מהך ברייתא דעוף טהור דס"ל דהחיוב הוא מן משום אבר מ"ה אבל להרמב"ם אין זה ראי' כיון שהוא מפרש דהחיוב הוא משום נבלה וכיון דהש"ע פסק דאמ"ה ברי' הוא דלא כרמב"ם איך יפסוק דעוף טהור שנתנבל ברי' הוא דהוי תרתי דסתרי כנלענ"ד הקטן יעקב.