בנין ציון · חלק קמ״ח סימן ו׳

ב - הטעם שבנה מעכ"ת נ"י היתרו עליו מחמת שע"פ חוק המדינה לא נתן רשות לגרש עד אחר כמה שנים וטורח רב וכיון דהוא עדיין לא קיים פרי' ורבי' א"כ דומה זה למה שהתירו לשחרר חצי עבד משום מצוה רבה דפו"ר עכ"ד לפענ"ד אין לזה דמיון כלל מחמת כמה טעמים: - הא' - אין לדמות גזירה דרבנן לאיסור דאורייתא דהרבה פעמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאמרינן יבמות (דף כ"ה) ובכמה דוכתי' ובענין זה בעצמו מצינו כמה החמירו חכמים לחזק גזירותיהן שהרי לענין איסור אשת איש החמור סמכו אאשה דייקא ומנסבא להתירה ע"פ עדות עד א' מפי עבד ומפי שפחה משום עגונה ובהלכה צרתה למדינת הים צריכה להתעגן כל ימיה עד שתדע ע"י עדות ברור שלא ילדה צרתה ולא מתירין אותה ע"י חליצה משום גזרות הרחוקות דשמא יהי' הולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודלמא איכא דהוה בחליצה ולא בהכרזה וקאמר חלוצה שריא לכהן כדאמרינן יבמות (דף קי"ט) הרי דהחמירו הרבה פעמים יותר מבאיסורי תורה והאיך נסמוך לדמות שלא לחוש לגזירה דרבנן במקום שהתירו איסור תורה. - ב' - האיך נסמוך על התוספ' דמשום פו"ר הותר לעבור על העשה דוהתנחלת' אחר שיש עוד תירוצים אחרים על קושיתם גטין (ד' מ"א) דהרשב"א תירץ דבחצי עבד ליכא עשה (ומה שקשה עליו מהא דחצי' שפחה דפ' השולח תרצתי במ"א) והר"ן תירץ שמה שעושה משום מצוה ליכא עבירת ע' דליכא רק משום לא תחנם א"כ האיך נדון דגם איסור גמור נתיר בקום ועשה משום ביטול פו"ר בשב ואל תעשה. - ג' - שם לא עובר על עשה דשחרור רק פעם א' דמיד כששחררו נפסקה העשה דוהתנחלתם אבל הכא בכל יום ויום ובכל ביאה וביאה עובר על גזירה דרבנן ומאן לימא לן דאיסורים כזה ג"כ יש להתיר משום פו"ר. - ד' - שם מתירין לו דווקא קודם שקיים פו"ר וא"כ יש טעמא להתיר משום קיום פו"ר אבל הכא שאמרו חכמים להוציא א"כ לעולם בעמוד והוציא קאי ואם נתיר לו הרי תשאר אצלו גם לאחר שהוליד בן ובת וקיים פו"ר - ה' - הרי לפי דברי מעכ"ת נ"י לא הוחלט ע"פ חוק המדינה שלא יגרש אלא שיש בזה טורח רב ושיהוי כמה שנים וא"כ אין בזה רק שיהוי מצוה דפו"ר ואיך נדמה זה להך דעבד דאם לא משחרר יש ביטול מצוה לגמרי לכן לענ"ד אין לסמוך בזה להתיר ומה שמזכיר מעכ"ת נ"י ממה שדן מר אביו הגאון זצ"ל מטעם חוק מלכות כדיעבד לא ידעתי איך מצא מקום בזה לסמוך על היתרו דהיכא שיש חילוק בין לכתחלה לדיעבד לא הוחלט האיסור אבל בנדון זה הרי כל הענין הוא דיעבד שגזרו בו י"ג דבר וא"כ הוחלט האיסור גם על הדיעבד ובלאו כל הנ"ל לענ"ד אין לסמך על היתר זה כאשר העיר כבר מעכ"ת נ"י בעצמו שהרי יכול לילך למדינה אחרת ומה שהשיב על זה דאין זה דרכי נועם לענ"ד לא שייך בזה דזה לא מצאנו רק כגון אם ע"י מצות התורה לא יהי' דרך נועם כמו בהך דיבמות (דף פ"ז) אם תהי' זקוקה אחר מיתת בנים או כדאמרינן בסוכה (דף ל"ב ע"א) לענין כופרא ושם (ע"ב) לענין הירדוף אבל הכא מצד מצות התורה יש דרך נועם שיכול לישא אשה אחרת במקומו ורק מצד חוק המלכות אינו דרך נועם שמזקיקו לעזוב מקומו וכן חלקו התוס' יבמות (דף ב') דומה לזה אם מצד מצוה אינו דרך נועם או מצד דבר אחר יע"ש גם מה שהביא מעכ"ת נ"י ראי' לזה ממה דכופין הרב לשחרר העבד ולא כופין לעבד לעלות לא"י לא ידעתי מה ראי' משם וכי ע"י שברח לא"י נפסק מלהיות עבד הרי רק משום לא תסגיר אין משיבין אותו ואם רבו ילך לשם נשאר עבדו והרי הרב גם שם צריך ליתן לו גט שיחרור וכותב לו שטר על דמיו כמו בח"ל וא"כ יש גם בזה ביטול מצות ע' ורק אם לא ירצה לשחררו ב"ד מפקיעין שעבודו וע"כ גם בזה יש ביטול עשה דלעולם בהם תעבודו דאל"כ למה בתחלה אומרים לאדון לשחררו ולעבור על ע' כיון דיש תקנה ע"י ב"ד בלא ביטול ע' רק שבא"י משום לא תסגיר צריך לבטל העשה כמו בח"ל משום ביטול פו"ר.