בנין ציון · חלק ק״ג סימן ג׳

וז"ל הרב הגאב"ד דק"ק אבערדארף נ"י - הגיע לידי פסק שיצא ממעכ"ת נ"י בעיון ובסברא באיסור הנאה דס"ל דמותר לתתו לפני כלבים ועופות של הפקר דלא הוי הנאה ודוקא בחמץ בפסח קימל"ן כהירושלמי דאסור מדכתיב לא יאכל והנה אחוה דעי כי בספק הזה כבר פליגי רבוותא דקמן התשב"ץ עם בעל כנה"ג ומה אדע אשר לא ידע א"ה הרב הגדול ואולם וכי כעורה זו ששנה התשב"ץ דס"ל דבכל אסורי הנאה אסור לתתו לכלב של הפקר וגם ראיתי כי בעל כנה"ג בי"ד הל' טרפות סי' כ"ט העתיק תשו' כ"י של התשב"ץ והשיג עליו כדבעינן למימר לקמן ואפילו לפרושו כוונת התשב"ץ בדפוס ח"ג סי' רצ"ג מן הירושלמי פרק כל שעה דמוכח דאסור לכלב של הפקר וכן משמע מהרא"ש בחולין פרק ג"ה על מתני' שולח אדם ירך לנכרי בענין ג"ה אי מותר בהנאה דכ' וכן ראיתי באשכנז שמוכרין ג"ה לנכרים ובשאר ארצות ראיתי שנזהרו אף להאכילו לחתול עכ"ל וע"כ איירי בחתול של הפקר דאי בחי' שלו מאי אף איכא דהא הוי לי הנאה מני' אע"כ שנזהרו להאכילו אפילו לשל הפקר משום דהוי הנאה. גם במ"ש מעכ"ת נ"י לחלק בין חמץ לערלה דדוקא חמץ אסור מטעם הירושלמי דכתיב לא יאכל בצירי משא"כ בערלה וכ"כ וכו' מקום שאמרו להאריך אאר"ל דהרי גם בערלה כתיב לא יאכל בצירי? ואולי כוונתו כיון דילפינן א"ה בערלה מן ערלתם ערלתו כדאמרי' במס' פסחים (ד' כ"ב ע"ב) ומש"כ אינו דומה לחמץ. אמנם לדינא דערלה ל"צ שריפה גם אאמ"ו הה"ג זצ"ל כ"כ בשו"ת א נדפס על ידי בספר לשון זהב ח"א ד' כ"ז ע"ב וכו' וראיתו מהא דכ' הראב"ד הובא בריטבא במס' סוכה באתרוג של ערלה פסול מדפליגי אמוראי בטעמא דאין בו היתר אכילה או דאין בו דין ממון ול"ק טעמא משום דכתותי מ"ש כיון דלשריפה קאי ע"כ מדפלגנהו מתני' ערלה ותרומה ותני פסול פסול ולא כללנהו עם אשירה ש"מ דמלבד טעם דאשירה יש בו טעם אחר ומטעמא דאמרי' בגמרא וכמ"ש רש"י במתני' וז"ל ובגמרא מפרש טעמא (ולא משום כמ"ש) ומש"כ נשמט בי"ד סי' רצ"ד דין דשריפת ערלה אבל בכלאי כרם כ' הש"ע בסי' רצ"ו ושורפין אותם וכסתמא דמתני' שלהי תמורה עכ"ל ואולם במאי דמסיק מעכ"ת נ"י למסקנא אבל בערלה וכ"כ אפילו לירושלמי מותר אם אמנם כח דהתירא עדיף מפשטות לישנא דגמרא פסחים בסוגי' דחזקי' ור"א לא משמע כן דהרי אמרי' אותו אתה משליך לכלב וא"א משליך לכלב כ"א שבתורה וכ' רש"י משום דאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' איצטרך אותו ע"ש ומשמע דלאו בכלבים שמזונתן עליו איירי דא"כ הרי מוטל עליו לפרנסם וא"כ בשאר איסורי הנאה אסור להשליך אף לכלבים של הפקר וכמ"ש הפ"י ע"ד רש"י שם ריש ד' כ"ב וכ"כ הט"ז מפורש בי"ד סי' צ"ד ס"ק ד' גבי בו"ח וז"ל אבל המאכל שנאסר כתוב באו"ה ורש"ל ות"ח שצריך להשליכו דוקא לבה"כ אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו עכ"ל ובלי ספק אין שום חילוק בין בו"ח לשאר אסורי הנאה. והשתא מה לן לעזוב האחרונים הנ"ל שאנו נגררים אחריהם בכל מקום ולהביא ראי' מדברי רש"י שכ' בחמץ דתשביתו מקיים ג"כ בתתו לכלבים של הפקר והיא בעצם קושי' הפ"י ואולם הרי רש"י ד' ה' כתב דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים ולא מוזכר הפקר או ישליכנו לים וע"כ כיון דתורה אפקי' חמץ בלשון תשביתו א"כ בכל מידי דמבער החמץ יצא וכעין מ"ש הבה"מ באכילת חמץ בע"פ הוי השבתה ואם דלא קימל"ן כוותי' מ"מ לקס"ד ס"ל דהוי השבתה בתתו לכלבים ובעל כנה"ג הביא ראי' ממכילתא דצריך לק"ו מנבילה דטריפה מותרת בהנאה אלמא דלא הוי היתר הנאה בכלב של הפקר ולענ"ד אין זה ראי' דאי לא הוי לן ק"ו מנבילה ה"א דטריפה אסורה בהנאה ודוקא לכלב של הפקר מותר וכמו בתרומה טמאה דמותר להנות ממנו בשעת הדלקה ה"נ הגם אי הוי טריפה אסורה בהנאה מ"מ משום דאין הקב"ה מקפח שכר כ"ב מותר לתתו לכלב ש"ה. גם מה שהשיב על התשב"ץ שהביא ראי' מגמרא דפסחים הנ"ל וכ' דאותו אתה משליך לכלב לא קאי על כלב לבד ע"ש גם אם נדחק לפרש כך מ"מ בתשובתו בדפוס כ"כ בשם הירושלמי רפ"ב דפסחים ואפשר כוונתו על חמץ הנ"ל גם ראיתי בס' באר יעקב בי"ד סי' כ"ט שהביא פלוגתת הכנה"ג עם התשב"ץ הנ"ל והביא ראי' בשם הגאון מהר"ר טעבלי שייאר זצ"ל לתשב"ץ דאי אמרת דנתינה לכלב של הפקר לא הוי הנאה כמ"ש בעל כנה"ג ממכילתא קשי' לר' אבו דיליף איסור הנאה מדאיצטרך קרא להתיר בנבילה הא אי לא כתיב קרא הו"א דנבלה אסור' בהנאה מק"ו מטריפה דאינו מטמא ואפ"ה דוקא לכלב של הפקר מותר ובהנאה אסורה ומש"כ איצטרך קרא בנבילה דמותר בהנאה וה"ה לכל אסורי אכילה הו"א דמותרים בהנאה אע"כ דגם לכלב של הפקר הוי הנאה א"כ שפיר ילפינן מנבילה והגם דבעל באר יעקב הנ"ל דחק לתרץ קושי' זו מ"מ לדידי קשה קושי' אחרת דע"כ מוכח כתשב"ץ דאי אמרת כבעל כנה"ג דנתינה לכלב של הפקר לא הוי הנאה א"כ איך אמרינן בגמרא במס' ב"ק ד' מ"א ת"ר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור אינו יודע שנבילה היא וכו' ופריך אימא האי לא יאכל להיכא דסקלי' מסקל דאסור בהנאה כדר"א וכו' אמרי ה"מ היכא דנפיק איסור אכילה וא"ה מחד קרא אבל הכא נכתוב רחמנא לא יהנה ע"ש והשתא אי אמרת דלכלב של הפקר לא הוי הנאה א"כ דילמא לעולם אתי' קרא דאסור בהנאה להיכא דסקלי' ומש"כ לא כתיב לא יהנה דא"כ הו"א לכלב הפקר מותר ומש"כ כתיב לא יאכל בצרי דאז אסור אפילו לכלב של הפקר כמ"ש בירושלמי בפ"ב דפסחים וכמ"ש הפוסקים בא"ח סי' תמ"ח אע"כ דגם נתינה לכלב של הפקר נמי הוי הנאה א"כ שפיר משני הש"ס לכתוב לא יהנה דהוי כל הנאות בכלל וא"כ מוכח מפורש כהתשב"ץ וכמ"ש האחרונים דבכ"מ דאסור בהנאה גם נתינה לכלב של הפקר אסור דלא כבעל כנה"ג וסיעתו וצ"ע ע"כ דברי הרב הגאב"ד דק"ק אבערדארף נ"י.