דאם איתא דכונתנו לומר דלוקמא דוקא בשאין כותבים כתובה וגביא בע"פ עם הגט דבלאו הכי במאי תגבה כיון שאין כותבין כתובה באותו מקום. א"כ מאי האי דקאמרי וכותבין בגט שטרא דנן כו'. דהא ממרוצת סוגיית הגמ' משמע דמאי דקאמר איבעי ליה למיכתב אגביה שטרא דנן קרענוה כו'. והיינו לדחויי דלא נימא לטעון ולימא פרעתי ולא קרעי לגיטא משום דבעיא לאינסובי ביה. דאי לאו טעמא דכתיבנן בגט שטרא דנן כו' הוי מהימן לומר פרעתי דלא אתקרע משום דבעיא לאינסובי ביה. והיינו לפי מאי דקאמר כיון דתקינו רבנן כו' כמאן דכתיב דמי אבל למאי דפי' מר בדברי התוס' דנימא דגביא ביה במקום שאין כותבין מטעמא דלא אפשר בלאו הכי. בהא ודאי לא מהימן לומר פרעתי כלל ולא תועיל טענת בעיא לאינסובי ביה כמו שכתבו התוס' אח"כ בקושיא ועוד. גם לא הבנתי מה שכתב אח"כ הקושיא החזקה שיש כפי הנראה מפשט הלשון וכו'. דנהי דגט היינו כתובה לענין דלא נימא במאי גביא. משום דאמרינן ה"ל בגט נכתב מנה מאתים וחשבינן ליה כאלו הוציאה הכתובה לענין זה.
באר שבע · חלק ב׳ סימן י׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך באר שבע, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.