אבקת רוכל · חלק פ״ה סימן י״א

הרי דמשמע מתוך לשון הרשב"א שאע"פ שלא תלו הקנס לזמן הנשואין בבירור כי אם בסתמא שהתנו שישאו לזמן מזומן מסויים ועכ"ז הואיל המודעא שעשה ראובן שאחותו מזומנת לזמן הנועד להציל לאחותו מקנס שאע"פ שאם שמעון מסר מודעא ליום הנועד בעצומו של יום איך הוא ג"כ מזומן ולא הועיל דבר אחר שלא הזמין עצמו קודם כדי שיוכל להשיא עם משודכתו לזמן הנועד ביניהם כדרך מנהג העיר כ"ש בנ"ד שלא בא כלל ומיאן וסירב לבא לזמן הנועד ביניהם אחר מודעא פעמים ושלש ממי שנתחייב בקנס שבודאי יועיל להצילו מן הקנס גם אם כוונת השואל הר' אברהם שהקנה שנתחייב הר' יואב הוא שלא ללמדה למאן לא הוא אחר בעדו גם בזה פטור הר' יואב שהקנס אחר שמסר מודעא שיבא ולא בא והוא לא נתחייב כי אם שלא ללמדה משך השתי שנים שקבעו ביניהם ואע"פ שלא בירר בשעת הקנס אחר שקבעו זמן ביניהם לנשואין ודאי לא יתחייב כי אם משך השתי שנים זמן הנישואין אשר קבעו ביניהם ראיה לדבר דאלו היה בא לזמן הקבוע ביניהם והיה נושא אותה ואח"ך היתה היא ממאנת שעדיין היתה לה זמן למאן דאם היה תובע אז הר' אברהם מהר' יואב ודאי לא כלום ומאחר שכן ודאי יש לנו לומר שעל הסתם לא נתחייב הר' יואב בו כי אם זמן משך השתי שנים שלא ילמדנה למאן אבל אחר עבור השתי שנים והתרה בו ולא בא אז ודאי אין לו להר' יואב שום אשם אף אם היה הוא מלמדה כ"ש כי בנדון שלנו כבר פוטר הר' יואב את עצמו במה שאומר כי שלא מרצונו ושלא מדעתו עשה המיאון כ"ז שכתבתי לפטור את הר' יואב אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר כי האמת אחר שאינו נמצא שום כתב מהקנס גם אינו נמצא בעולם שום שליש שהושלש בידו עד שנאמר שנכתב והושלש ביד שליש ונאבד וכ"ז מורה היות אמת מה שטען הר' יואב כי אחר שראה שהיו קדושין באמצע לא רצה להתחייב בקנס והעדים ג"כ מעדים כדבריו איך יעלה על דעת אדם להוציא ממון מהר' יואב על הספק זו ועוד אחרת שאפי' שנאמר שנכתב כדין וכהלכה כחכמי ספרד כי אחר שנעשה ע"י חכם בקי אחר שלא יש שליש בעולם שהושלש בידו אין בידו דבר כי העיקר חסר שצריך שליש להשליש בידו ובשעת ההשלשה שיאמרו לו יהיה בידך מחמת פלוני מעכשיו שאין האסמכתא מצד חיובו של שטר הקנס אלא מצד החזרת השלישות שאמ' אם לא אקיים החזר לו את שטרו וכ"כ הרשב"א בשאלותיו סי' רנ"ג וז"ל שאלתם ראובן שידך בת בתו לבן שמעון וראובן ושמעון חייבו את עצמם בשטרי פסיקתא לתת זה לבת בתו כו"כ ושמעון לתת לבנו כו"כ ועוד חייבו עצמם זה לזה לקיים השידוכין בקנס ידוע וקנו מהם בקנין בסך ידוע ולהיות שטרי חוב אלו ביד שליש עד זמן הנישואין כמנהג המקום ועוד נשבעו שניהם זה לזה להשלים התנאים ולאחר שנתיים חזר בו ראובן ואומר כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון ושדכה לאחר ונשאת לשני ורוצה לפטור את עצמו מן השבועה ומן הממון שפסק מחמת נדונייא בטענת אונס ומן הקנס רוצה לפטור את עצמו בטענת אסמכתא ושמעון טוען שאין כאן אסמכתא לפי שיש בשטר החוב של קנס מעכשיו ועוד שאפילו היה כאסמכתא כיון שמנהג המקום בכך מנהג מבטל הלכה וכדרישת דרבי מאיר דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועל הפסק טוען שהוא חייב כיון שנשבע שאפי' יהיה אנוס כמו שטוען אינו אנוס על נתינת הממון ועוד שאין טענת אונס באומרת השני נוח לי מן הראשון אלא באונס מיתה או חולי וכיוצא בהם ועוד שאינו אנוס וטענת הרמאין היא כי מרצונו שדכה עם האחר וקודם הגיע זמן נישואי הראשון