ולענין מ"ש ראובן בצוואתו (דיקלארו קי אין טודו מי פאזיינדה טייני מי אירמאנו שמעון לה מיאטאד אי ייו אוטרו טאנטו אין לה קי איל טייני פורשי קי אאון קי לה מיאה שיאה מאשאיל לו אייודו אגאנאר אי מי אינטי' שיון פ' ואי אנסי סיינפרי) הדברים פשוטים שאין זה לשון מתנה כלל אלא שהוא אומר שכך היתה כוונתו לעול' שיחלקו שניהם בשוה וכיון שאין כאן לשון מתנה לא יטול שמעו' מנכסי ראובן אחיו כלל אלא הכל לשרה בת ראובן וכבר נשאל הרשב"א על מי שהקנה מטלטלים לשמעון בהודאה לומ' שמודה בפני עבם שרוצה שיהיו אותם מטלטלים לשמעון וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה והשיב דלא קנה ועוד שאפי' היה אומר לשון מתנה ממש לא היה מועיל מפני שלא היתה צוואה זו בפני עדי' ישראל ואפ' אם נעשית בפני הערכאות יש לדון עליו כ"ש שמתוך לשון השאלה נראה שלא נעשית בערכאות שכתוב בה ועל הטוענה הראשונה שטענת דינה בת שמעון או שמא כו' לפי שבשעת צוואתו צוה לתת חצי כל הנכסים לאחיו ונכתבו כל דבריו בשטר בסתר והעלים ממנה כל זה עכ"ל ואם היתה צוואה זאת עשוייה בעש"ג ולא היתה טוענת עליה שהיה בסת' כי דבר העשוי' בערכאות קלא אית ליה מפור' וגלוי לכל העמים וכ"ש שאין בצוואה זו לשון מתנה כלל כמו שכתבתי דלדברי הכל אינה כלו' הילכך שרה בת ראובן יורשת כל נכסי ראובן אבי' ואין לשמעון אחיו חלק בהם כלל ומתוך שחנה אלמנת ראובן כל הנכסי' תחת ידה יכולה לומר לה למזונות אני תופסת ואין שרה היורשת יכולה להוציא מידה כל ימי אלמנותה כל זמן שלא תתבע כתובתה:
אבקת רוכל · חלק פ״א סימן ט״ו
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.