הרי כי לשון זה אינו אלא דרך הודאה מה שהייתה כונתו מקודם ולא שיהיה נותן עתה אלא שהיה מפרש מה שיהיה בלבו ואפשר שמקודם היה דבר זה היה מוסכם ביניה' מצד שהיו שותפים זה שהיה שמעון נושא ונותן בנכסי אחיו כמו שנזכר בשאלה עתה פירש וגילה מה שהיה ביניהם ונתן טעם לדבריו כי הוא סייע להרויח וגם יש במשמעות דבריו כי לא היה ידוע אצלו בודאי שהיו נכסיו יותר מנכסי אחיו אלא שהיה חושש שהיו יותר וע"כ היתה לרצונו לחלוק עמו בשוה שהיה כתוב בצוואה וגם כי מה שהוא שלי יהיה יותר הוא סייע כו' לא אמר הוא יותר אלא יהיה יותר נראה כי היה סומך על ידיעת אחיו שהיה רוב נכסיו בידו והוא ידע אם יהיו יותר או מה שיהיה יותר כי לשון יהיה שהעתקתי מלשון לעז אינו ר"ל יהיה לעתיד שנראה שהוא יודע בודאי כשיעשו חשבון שיהיה כך אלא ר"ל אפשר שיהיה או אפשר שהוא כי לשון הכתוב בלעז הוא )אי אאון קי לה מיאה שיאה מאש לא אמר שירה מאש אלא שיאה מאש וא"כ אינו מכוין למתנה ידועה ואינה מתנת ש"מ אלא לסבה שהוא סייע בריוח רצה לחייב עצמו ולוותר לו מה שלא היה ידוע לו בודאי כפי מה שנראה מלשונו:
אבקת רוכל · חלק פ׳ סימן כ״ח
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.