אבקת רוכל · חלק ה׳ סימן ח׳

ומ"מ נראה דמאן דעביד טרשא דרב חמא לא סגי שיאמר לו מכור סחורה זו בעדי והרני מלוה לך דמיה עד זמן פלוני והא לך כך וכך בשכרך דבה"ג נראה שאחריות הדרך אפי' בהליכה על הלוקח אי זבינא חריפא הוא ואפילו נענש כדאיתא בנדרים שכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק השואל אלא צריך שיפרש לו שאחריות הדרך לבד מפשיעה עליו כך נ"ל וכן נראה מפרש"י ז"ל גבי הא דתניא המוליך חבילה ממקום למקום ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור וכתב רש"י ברשות מוכר אם מקבל עליו מוכר אחריות הדרך משמע מלשונו שצריך לקבל עליו בהדייא ולענין אם מכר הסחורה ביותר ממה שלקחה נראה שהכל למוכר כיון שברשותו ואחריותו היא אם לא שהתנה עמו בפי' שאם ימכור ביותר יהיה הריוח שלו ואפשר שאם התנו כך איהו צריך ליתן לו שום דבר דההיא הנאה הויא בשכר טורחו ואע"פ שאפשר דלעולם לא ימכור ביותר ממה שלוקח כבר כיון דאפשר שירויח היינו שכר טורחו וראיה ממה שאמר המרדכי בשם מהר"ם ומיהו בכל דהו סגי הכא נמי אם המקבל לוקח לעצמו הדרונות שמביאים הגוים כשבאים לפדות משכונות בהא כו' דסגי במקום שכר עמלו עכ"ל. ואע"פ שאפשר שלא יביאו הדרונו' כיון שאם יביאום יקחם לעצמו אף אם לא הביאום א"צ לתת לו שכר טורחו הכא נמי דכוותא ויש לדחות דודאי היו מביאים דורונות ואין הכי נמי שאם לא היו מביאים דורונות היה צריך לתת לו שכר עמלו ומ"מ נראה להביא ראיה מדאמר מר מותר שליש בשכרך מותר ופסקו הרי"ף והרא"ש כוותיה ואע"ג דאם לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם שרי הכא נמי דכוותה וגם זה יש לדחות ממה שאמרו התוס' דהכא הקילו רבנן משום דטריחא טובא שיהא מותר שליש: