ועוד שלא כל תלמיד רשאי לנדות לכבודו אפי' לעם הארץ שזלזל בכבודו וכמ"ש הר"ש בר צמח ז"ל תלמיד שנידה לכבודו אינו נידוי אלא א"כ הוא חכם ות"ח שנידה לכבודו תלמיד שהוא חכם קאמר והא דתניא מנודה לתלמיד הו' תלמיד והוא חכם קאמר אלא שעדיין רבו קיים ולכן קראוהו תלמיד והדבר מוכרח ממקומו שאין הנידוי אלא על כבוד מי שהצבור חייבים בכבודו ואין הצבור חייבים אלא בכבודו של חכם שנאמר והדרת פני זקן ואין זקן אלא חכם שקנה חכמה ויניק וחכים אמרי' לא ייניק ותלמיד וכן מוכרח לשון הרמב"ם פ"ה מהלכות ת"ת שלא הזכיר תלמיד אלא חכם והביא הרי"ף ירושלמי דפרק מרובה המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו ואין זקן אלא חכם וה"ה לענין נידוי והרמב"ם ז"ל השוה בפרק הנזכר הנידוי אל הבושת וכל הנידויים הנז' בתלמוד לא מצינו אלא לחכמים ולא לתלמידים נמצינו למדים שאין מנדה לכבודו אלא חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור ולמד כל התלמוד בדברים הנהוגים ושיהא התלמוד שגור בפיו שיודע להוציא ממנו דין על קו היושר עכ"ל והתלמידים שעדיין לומדים בישיבה הדבר ידוע שאין בהם תנאים הללו:
אבקת רוכל · חלק ר״ב סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.