מאחר שהובררנו שלשתינו לדיינים מי התי' לשום אחד לומר לבעל דין אני מזכה אותך וכ"ש לתת בידו פסק היה להוועד עמנו יחד ולשאת ולתת בדין ומה שיעלה על פי הרוב יאמר בשם כולם מדבריהם נזדכה פ' כנראה ששכחת משנת לא יאמר אחד מהם אני הוא המזכה כו' וכ"ש בהיות כל טענותיו בנויות על יסוד חפצו לזכות לנתבע לא בצדק ולא במשפט שהרי כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראייה ועוד כלל אחר דלא חיישי' לב"ד טועין ובית דינא בתר בית דינא לא דייקי ומ"מ שאמר שהגענו לזמן דדיינא משכן נפשיה להעלות בכתב דברים. שלא ניתנו ליאמר כ"ש ליכתב אמרנו לרוות צמאונו ולהשיב על דבריו א' לא' למצא חשבו'. כתב תחילה הדיין הראשון היה צריך להודיע במה נפסלו אותם העדים אם מצד קורבה או פיסול דאורייתא או דרבנן ואם הכריזו עליה' או לאו או שמא עשו תשובה או חזרו ממה שעשו כפי מה שהיא חזרת כל אחד היא לפי הפיסול ומפני זה נשאר הדבר תלוי ועומד וכתב עד שילך ראובן שאמ' שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו ויעמדו שנית למשפט דברים תמוהים הם וכי למה צריך להודיע הדיין והוא שחקר על פסולם ומצא שעדיין היו פסולים פסול שאין בעדותם ממש. ומ"ש נראה שגם שכתב שהביא עדים נאמנים ופסל את ב' העדים עדיין היה נותן מקום לחקור על פסולם כו' כלפי לייא שלא כתב אלא עד שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו וזה בתר דהיינו שיביא עדים אחרים אבל העדים שנפסלו נשארו בפסלותם:
אבקת רוכל · חלק כ׳ סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
