אבקת רוכל · חלק קפ״ח סימן י׳

גם המרדכי כתב בפ"ב דשבועות וז"ל אבל אם ניחם הוא עצמו מפני הנולד מתירין לו וכן כל כיוצא בזה ודוקא בנולד שאינו מצוי תדיר אבל בנולד המצוי תדיר מסיק בפ' ארבע נדרים דפותחין כמ"ש פסק ר' אליעזר ממיץ ז"ל דההיא דאין פותחין בנולד זהו כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך אבל כשמתחרט מעיקרו אפי' בנולד דלא אסיק אדעתיה ובטל הנדר כו' עוד כתב שם וז"ל ורבינו יוסף בכור שור פי' בפי' החומש וז"ל ג' חרטות הן א' שנולד דבר שלא היה בעולם ואף לא מסיק אדעתיה דאיניש שיבא לפניו דאין דבר זה מצוי ורגיל וכיון דאינו מצוי אנן סהדי דאפי' הזכירו לו בשעת הנדר היה עושהו לפי שהיה סבור לא יבא דבר זה לעולם ולפיכך אין פותחין בנולד זה דאפילו אמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר אין בכך כלום דאנן סהדי דמתוך שסבור שלא יבא גמר בלבו ונדר ויש חרטה שהדבר היה בא בעולם בשעת הנדר אבל לא היה יודע שהוא בעולם וכשידע אמר אילו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר כו' מתירין לו כו' עד והשלישי דבר שלא בא לעולם אבל רגיל לבא לעולם ויכול לאסוקיה אדעתיה כי רגילות הוא לבא ובההיא פליגי אמוראי איכא מ"ד אין פותחין בחרטה כזאת דכיון דהוי ליה לאסוקי אדעתיה כמאן דאיתי בעולם דמי ולא הוי נולד עכ"ל גם בנ"ד ליכא למימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו מתרי טעמי חדא דנ"ד של הרבים ההם אתנו עליה לבטל ולהתיר חלק זה בתוך הזמן כשיצטרך ועוד דבכך איתי מצות פקוח נפשות ומצוה להתיר אפי' בלא רשות הב"ד ורשות הקהל ובודאי הסכמה זו תרי מילי אית בה חדא שלא יוכלו למכור בשר עצמם ואידך שלא יוכלו למכור בשר אחרים והוה ליה כנודר מתאנים ושוב מיד נדר מענבים והתירו לו על הענבים דלא הוי מותר בכך על התאנים גם התרה זו ע"י חרטה היתה לא בפתח דעוקר מעיקר' ולמה שנתחרט מכאן ואילך הותר ועל מה שלא נתחרט לא הותר דהא לאו עוקר הנדר מעיקרו אף אם יהיו כלולים תאנים וענבים יחד בנדר אחד וכ"כ הרא"ש והר"ן ז"ל בפרק ארבע נדרים בשם הרמב"ן ז"ל גם כשהותר ע"י פתח דומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו משא"כ כשהוא ניתר בחרטה ואע"ג דכתב הר"ן ז"ל שם בשם התוספות דאפי' ניתר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון שהותר מקצתו הותר כולו מ"מ הרא"ש ז"ל בפ' ארבע נדרים תפס דברי הרמב"ן ז"ל עיקר ואף אם היה עיקר דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל מ"מ נדרי צבור שאני דהם הם הנודרים והם הם המתירים לעצמם ולא בעו פתח וחרטה דאדעתא דהכי נדרו ומתירין מכאן ולהבא דמיגז גיזי דכבעל בנדרי אשתו דמי דעל דעת בעלה היא נודרת ומתירין מקצת כמ"ש ריב"ש ז"ל בתשובות סימן קפ"ז וכ"כ הרשב"א בתשובה ואי מטעם האלות אשר גזרו בהסכמה זו אין להתירה זה אינו שהרי נדוי וחרם ושמתא מתירין בלא פתח ובלא חרטה כמ"ש הרשב' דמי שקבל עליו חרם ונידוי לעשות דבר פלוני מתירין לו בלי שום פתח וחרטה שאין החרם צריך לא פתח ולא חרטה וכ"כ הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וראיה מדאמרינן בפ"ק דנדרים שמעה לההיא איתתא הזכרת ה' לבטלה שמתא ושריא לאלתר והרי לא היה שם לא פתח ולא חרטה גם נידוי שנעשה מחמת שנאה או תועלת למנדה הן לעצמו או לזולתו לאו כלו' הוא כמ"ש בעל תרומת הדשן בסי' רע"ד על אדם שעבר עבירה שראוי לנדותו עליה ועמד הרב שבעיר ונידה אותו אמנם הכל הכירו שנידהו מחמת שנאה שהיה לו עליו יען כי אחר נכשל בעבירה עצמה ולא נידהו ושאלו לבעל תרומת הדשן אם יש לחוש לנידוי ההוא והשיב וז"ל יר' לי דיש להביא ראיה דאין ממש בנידוי בכה"ג מהא דאמרי' בירושלמי בפ' אין מגלחין ומייתי לה בהגה"ה דמיימון פ"ו מה' ת"ת ובי"ד סי' של"ד ת"ח שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין נידויו נדוי וכתב בי"ד לא ידעינן מהו לצורך עצמו ושמא הכי פירושא שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכן אין נדויו נדוי ע"כ ונראה דנ"ד להא דמי כממון דמה לי אם מכוין כדי לנקום או כדי להשתכר אם מכוין כדי לנקום ממנו ולהכניע את שונאו גם זה שכרו לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לש"ש כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל לעשות לעצמו לשום הנאה ותועלת דאל"כ אין ממש באותו נידוי ואע"ג דבהגהו' מיי' מפרש ההיא דירושל' בענין אחר אדברי ראבי"ה יש לסמוך וכ"כ עליו א"ז דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו עכ"ל והנה נדר על דעת רבים דהיינו על דעת פ' ופ' ופלוני דאמרינן בגיטין בפרק השולח דלית התרה לדבר הרשות בלי רשות אותן שלשה מ"מ לדבר מצוה אית ליה התרה בלי רשותם כההוא עובדא דההוא מקרי דרדקי דאדרוהו על דעת רבים והדר אהדרוהו משום דלא אשתכח דדייק כוותיה ואין לך מצוה גדולה מפקוח להוציאם מסכנה מצויה כנ"ד ונדר על דעת רבים בקהל יש להתירו אפי' לדבר הרשות בלי רשות אותם שנדרו על דעתן כמ"ש באשה נודרת על דעת רבים הבעל מפר לה בלי רשות אותם רבים משום דעל דעת בעלה היא נודרת וכ"כ הרשב"א בתשובה בסימן קמ"ח ומ"מ בני העיר צריכין להסכמת חכם שהמחוהו עליהם בהסכמתם דהא אפילו למאן דאמר דבני העיר אינן צריכין להסכמת אדם חשוב מ"מ בנדון דידן הכא החשיבום לבסוף והסכימו ומסרו הדבר לדעת דייניהם אשר המחום עליהם והחשיבום בכך והוו להו הם עיקר בדבר ואינם צריכים בהסכמת הצבור בהתרה זו ואע"ג דבפרק בני העיר אמרינן לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואמתני' קאי דאוקימנא בשל כפרים אבל בכרכים לא מהני שבעה טובי העיר כלל הני מילי בסתם אבל אם ביררום אפי' בכרכים מהני ואפי' יחיד וגרסינן בירושלמי דמגילה פרק בתרא שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימין אי שקבלו עליהם אפילו ביחיד ואי בשלא קבלו עליהם אפי' כמה אלמא היכא דבררו אפילו יחיד נמי וכי היכי דמהנייא ברירא בכפרים הכי נמי מהניא בכרכים וכיון שיש בידם להפקיע ב"ה מקדושתו אע"פ שיש לכולם חלק בו כדאמרינן בנדרים בפ' השותפי' הריני חרם עליך כו' ושרי למשתי ביה שכרא כדאיתא במסכת מגילה וה"ה בכל מעשה הקהל מעשיהן קיימים ובמעמד אנשי העיר דקתני היינו שעושים בפרהסיא ואין מוחה בידו שאילו בהסכמת רוב א"כ לא עשו טובי העיר מאומה אלא כל הקהל או רובם ואפי' בכרכים נמי כ"כ ראבי"ה ז"ל: