אבקת רוכל · חלק קפ״ו סימן ג׳

וכ"כ רש"י ז"ל שם וכ"כ המרדכי ז"ל בשם ר"י ז"ל הזקן ממיץ וכ"כ עוד בשם רבינו יואל ז"ל שם וז"ל ובסוף השערים כתב דאין רשאין חשובי העיר לקיים שום דבר היכא דיש דיין מומחה או אדם חשוב אם לא על פיו עכ"ל גם הרמב"ם ז"ל נראה שכך דעתו שהרי כתב בפי"ד מה' מכירה ז"ל רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו ואפי' בשר ולחם ולתנות ביניהם לכל מי שיעבור יענישו אותו בכך וכך רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כו"כ בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם עכ"ל ויליף לה מהא מדקתני בתוספת' רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם דהיינו חילוק הרגעים עשה אתה ברגע פ' ואני ברגע פ' א"נ לשון מרגוע ומנוחה לומר היה אתה נח ביום פ' ואני ביום פ' ומ"ש רבינו צריכות אדם חשוב באומנין ולא בבני המדינה היה כדברי התלמוד שהביא דין זה בטבחים ולא בבני המדינה וה"ה לבני המדינה מדפריך מיניהו לטבחים והנה תנאי הטבחים שייך לרוב העיר והו"ל בבני העיר והדין בהם שוה ולא הוי כתנאי שבין אדם לחבירו דלא בעי ב"ד ותנאי שבממון קיים ובהשבת אבידה כשמתבטל ממלאכתו שזה דין דבעינן שיתנה בב"ד ליטול דינר בשכרו היינו לפי שאין הבעלים שם ומן התורה חייב להשיב בחנם אמנם בההיא דפ' הגוזל בתרא דתנן שטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' לא בעינן ב"ד אם הוא שם דהא בגמ' פריך לימא משטה אני בך ואם התנה בב"ד לא מצי למימר משטה אני בך אם אינו שם בעי להתנות בב"ד דרב גוברייהו להפקיר ממון אחרים דהפקר ב"ד הפקר כדאית' בגיטין פ' השולח והיינו דכתב רבינו בפי"ד מה' מכירה בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה לומר שהוא ממונה על כך והיינו להסיע על קצתן ועוד כתב ולהצליח דרכי יושביה דהיינו בתנאים האומנין וכיוצא בזה שהכל שוה לו אבל ריב"ש ז"ל כתב בתשובותיו בסי' שצ"ט וז"ל נראה דהיינו דוקא בבני אומנות אבל בבני העיר יכולים הם להתנות ואינן צריכים להסכמת אדם חשוב שבעיר וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דין אדם חשוב בבני המדינה רק בבני אומנות כו' עד וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל כו' עכ"ל ואע"ג דבפרק בני העיר אמר לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר כו' אמתני' קאי דאוקימנא בשל כפרים אבל בכרכים לא מהני שבעה טובי העיר כלל ה"מ בסתם אבל אם ביררו אפי' בכרכים מהני ואפי' יחיד דגרסינן בירושלמי דמגילה פ' בתרא שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימים אי שקבלו עליהם אפי' ביחיד ואי בשלא קבלו עליהם אפי' כמה אלמא היכא דביררו אפי' יחיד נמי וכי היכי דמהניא ברירה בכפרים הכי נמי מהני בכרכים וכיון שיש בידם להפקיע בית הכנסת מקדושתו אע"פ שיש לכולם חלק כדאמרינן בנדרים פ' השותפין הריני עליך חרם כו' ושרי למישתי ביה שיכרא כדאיתא במס' מגילה ה"ה בכל מעשה הקהל מעשיהן קיים ובמעמד אנשי העיר היינו שעושים בפרהסייא ואין מוחה בידן שאילו בהסכמתן לא עשו טובי העיר כלום אלא כל הקהל או רובם ואפילו בכרכים נמי כ"כ ראבי"ה ז"ל ומ"מ בנ"ד מודו כ"ע דלאו כל כמיניהו הואיל ומסרו הסכמה זו ביד חכמיה' ודייניהם ומסתמא תלו אותה בדעתם ועל פיהם הם נמשכים בכל מה שיגזרו עליהם ולענין החרם שבה הנה כתב הרשב"ץ ז"ל קבל עליו חרם ונידוי לעשות דבר פ' מתירין לו בלי שום פתח וחרטה שאין החרם צריך לא פתח ולא חרטה וכ"כ הרמב"ן במשפטי החרם והרשב"א בתשובה וראיה מדאמרי' בפ"ק דנדרים שמעה לההיא אתתה הזכרת ה' לבטלה שמתה ושרייא לאלתר והרי לא היה שם פתח ולא חרטה ובנדר אם ניחם בעצמו מפני הנולד מתירין לו כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שבועות ואין לחוש בהתרה זו שמא יחזרו לסורם הואיל ואינם אלא כשכירים למכור בשר אחרים ואין לעמוד בסכנת הגויים בקיום כל ההסכמה דהא אפי' לעבו' על מצוה ולעשות בידים עבירה כשהגוי מתכוין להנאת עצמו הותרה מלבד ע"ז וג"ע וש"ד כדאיתא בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה ואף בביזרא דע"ז נמי אמרי' דאלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזריא הוו פלחין לצלמא משום דאנדיריטי של מלכים הוה אמור מעתה ק"ו הם הדברים לנ"ד דאיכא ביה סכנת רבים בגופן או בממונן חס ושלום והגויים מתכוונים להנאת עצמן לגבות חובות שלהם מריוח הבשר דשרי דהא באיסור לאו וכרת דחמיר טפי אקילו רבנן משום פקוח נפש כדאמרי' ביומא פ' י"הכ בענין עוברה שהריח תבשיל נבלה בי"הכ כו' ואמרי' נמי בפ' בן סורר ומורה דגוי דאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיואי ואי לא קטילנא לך לקטול ולא לקטליה וההיא עובדא דשלהי יבמות דאמר ליה גוי קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיואי ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלניא בר ישראל דא"ל בשל לי קדרה בשבתא ולא בשיל וקטלית יתיה כתבו עליה התוס' וז"ל שם דשמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא היה לו למסור עצמו במקום הנאת עצמן של גויים עכ"ל: