אבקת רוכל · חלק קפ״ו סימן ב׳

על הוראת הסכמת הקצבים שנעשית פה דמשק בכל תוקף שקבלוה עליהם לזמן עשרה שנים ועשו בשרם כבשר קדשים וקבלוה בנידויים וחרמות משונה משאר החרמות ובתוך הזמן מחמת סכנת נפשות התרתי בהסכמת החכמים שאתי חלק ממנה להצילם מן הסכנה בהיות הגוים עליהם מעלילים ואויבינו פלילים עלילות ברשע אשר אין להעלותם על ספר כדין כל בני חפ"ר והתרנוה בתנאי שקצבים ההם קבלו על עצמם בכל תוקף לבלתי שחוט עוד בהמות לעצמם למכור בשרם רק הותרו למכור הבשר הכשר של אחרים כשכירים ובזה ודאי בסור הסיבה אשר בעבורה נעשית ההסכמה ההיא יסיר המסובב גם כי המעכבים בדבר לבלתי התיר להם הוא מחמת שנאה או לקרב תועלת לעצמם ולכן אין לחוש כלל לדבריהם כמ"ש בעל תרומת הדשן בתשובותיו בסי' רע"ד על אדם שעבר עבירה שראוי לנדותו עליה ועמד הרב שבעיר ונידהו אמנם הכל הכירו שמחמת שנאה נידהו יען כי אחר נכשל בעבירה ההיא ולא נידהו ושאלו לבעל תרומת הדשן אם יש לחוש לנידוי ההוא והשיב וז"ל נ"ל דיש להביא ראיה דאין ממש בנידוי ההוא מהא דאמרינן בירושלמי פ' ואלו מגלחין ומייתי לה בהגהות מיימוניות פ"ו דהלכות ת"ת ובי"ד סי' של"ד ת"ח שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין נידויו נידוי וכת' בי"ד לא ידעינן מהו לצורך עצמו ושמא הכי פיר' שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוון אלא לצורך עצמו כדי שישתכר בהתרתו ולכך אין נידויו נידוי ע"כ ונראה דנ"ד להא דמי דמה לי אם מכוון לממון או כדי לנקום ממנו ולהכניע שונאו גם זה שכר לעשות נחת רוח ליצרו דנראה טעם הדבר שצריך המנדה שיתכוין לש"ש כדי לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יתכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת דאל"כ אין ממש באותו נידוי ואע"ג דבהגהות מיימון מפרש ההיא דירושלמי בענין אחר אדברי ראבי"ה ז"ל יש לסמוך דכ"כ עליו א"ז דבעל הוראה הוא וראוי לסמוך עליו עכ"ל והרא"ש ז"ל כחב ירושלמי זה בתשובותיו בכלל כ"ח ומוהרי"ק ז"ל הביאו בשרש כ"ה גם הסכמה זו לא נעשית בהסכמת כל חכמי הקהלות ודייניהם אשר המנום עליהם ואני הצעיר אז גיליתי דעתי בפירוש ולא רציתי להסכים בה ואם החכם כה"ר משה ברוך נר"ו לא היה אז בעיר ואם החכם כה"ר משה ביסו"רו ג"כ הנמצא אז עמהם לא חתם בה ואע"פ שאח"כ כתבתי בהסכמה ההיא שאין לה התרה לעולם עד שילכו למקום שאין מכירין אותם כו' אם מפני שחשודים על הגזלה ואפשר בכך יהיו חשודים על הנבילה בגוזמה דברתי זה כי דברים אלו לא אמרן אדם מעולם וסתורות מהם בעצמם ויש לדרוש לשון הדיוט ולא לתלות בו בוקי סרוקי וזה מוכיח ודאי כי לא נכתבו אלא לחזק הדבר לבל תחזק יד הקצבים ההם עליה לבטלה בזרוע רמה ומתוך דברים אלו תוכן הכוונה דהא בבכורות פרק עד כמה קי"ל כר"ש דאמר חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לדבר אחר והחשוד לדבר חמור הוי חשוד לדבר קל אך החשוד לקל לא הוי חשוד לחמור וגזלה קלה מנבלה דאפשר בהשבון וכן הסכים גם החכם השני ומ"מ ההסכמה ההיא לא נעשית מחמת חשד נבלה ח"ו דאילו נעשית מחמת כך לא היו עושים אותה לעשר שנים לבד אלא לעולם גם במצרים היינו מגלים אזנם לבל יקנו מהקצב ההוא ולא היינו מניחים אותם לקנות ממנו ולא נעשית אלא מחמת הגזלה כאמור וכבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה דמי שהוא מפורסם מאחת מעבירות שבתורה נאמן הוא בשאר אסורין דמשומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה זולתי משומד לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסייא דאף שבתחלה נעשה ההסכמה זו למיגדר מילתא ואין ראוי להתירה מ"מ בהתרתה כעת מחמת הסכנה יש מגדר מילתא טפי והנס מן הפח יפול אל הפחת והיה בידינו לקונסם בכך אפי' בחוצה לארץ דהא אמרי' ביבמות פ' האשה רבה דבית דין מכין ומענישין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכת' הרי"ף ז"ל בפ' הגוזל אההיא דקנסיה ר"נ לההוא גברא דגזלן עתיקא הוא וז"ל וש"מ דקנסינן בכה"ג אפי' בח"ל ודוקא גדול הדור כמו ר"נ דחתניה דבי נשיאה הוה וממונה לדון על פי הנשיא או טובי העיר שהמנום רבים עליהם אבל דייני דעלמא לא עכ"ל ויפתח בדורו כשמואל בדורו ואי מטעם גזלה אתינן עליה הרי אומר ששב בתשובה ורחמנא לבא בעי ואין ידוע למי יחזור כשתשיג ידו בגזל רבים והוא ותקנתו לעשות דבר לצורך הרבים ואף אם היה יכול להחזיר לבעלים נכרים אין להם לקבל ממנו והמקבל ממנו נועל דרכי התשובה בפניו ובכן אין רוח חכמים נ"ה כדאיתא בפ' הגוזל עצים והיינו במחזיר מעצמו שלא ע"י ב"ד ולבל יערימו הגזלנים ויעשו כן כדי שלא יקבלו מהם ויפטרו אכן לא נמשכה תקנה זו אלא בדור ר' שתקנה מ"מ בנ"ד מטה ידו וגדלו חובותיו ונתמעטה מחייתו אין לנעול דרכי התשובה בפניו ואנו בעניותינו אף אם הדיוטות אנחנו מ"מ המחונו רבים עליהם והשעה צריכה לכך וכבר כתב הרמב"ם בפ' כ"ה מה' סנהדרין וז"ל יש לב"ד להלקות למי שאינו חייב מלקות ולהרוג למי שאינו חייב מיתה כו' ושלשה ודאי נקראים ב"ד אפי' שיהיו הדיוטות כדאית' בפ"ק דסנהדרין ובהוראת שעה כאליהו בהר הכרמל וכהנהו עובדי דיבמות פ' האשה רבה ואמרו בפ"ק דב"ב הנהו טבחי דאתנו בהדדי כל דעביד ביומא דחבריה לקרעיה למשכיה אזל חד מיניהו עבד ביומא דחבריה קרעיה למשכיה אתא לקמיה דרבא וחייביה איתביה רב יימר בר שלמיא לרבא והא תנייא להסיע על קצתן ולא אהדר ליה א"ר פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה ה"מ דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו וכת' הרא"ש ז"ל שם בפסקיו וז"ל מכאן דכל בעלי אומניות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראים בני העיר בענין מלאכה ואדם חשוב היינו דוקא כגון רבא שהיה ראש ומנהיג בעיר ואפי' כל בני העיר לאו כל כמיניהו להתנות אם לא מדעת אדם חשוב עכ"ל: