אבקת רוכל · חלק קפ״א סימן ט׳

וכ"ת גם החכם ידע הני תרי סוגיי דקדושין ובתרא וידע ודאי דאין לדמות דין שבויה לכל מילי ומ"מ ס"ל בנ"ד דדמי לדין השבויה לגמרי וליכא לפלוגי בינייהו בשום טעמא הנה גם כי טענה זו אינה ראויה להתקבל מדסתם לן סתומי ולא פירש כלל עכ"ז לא היה לחכם מקום כלל לכתוב משום דלא דמי נ"ד לדין שבויה כלל משום דבטעמא דמפלגי אביי ורבא דין שבויה מדין א"א בפ"ק דקדושין ובפ' יש נוחלין איכא לפלוגי נ"ד מדין השבויה והטעם שחילקו דין א"א מדין השבויה הוא אם הקלנו בשבויה נקל בא"א וגירסת ספרים שבידינו אם הקלנו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי נקל בא"א ודא גירסת הריא"ף והרא"ש והרמב"ן ג"כ מסכים בגירסא זו בפ' יש נוחלין וכתב שרשב"ם דוחה אותה בלא טעם וגם רשב"ם אינו דוחה אותה אלא שלא נגרוס בגמ' אלא אם הקלנו בשבויה נקל בא"א אבל מודה הוא שפי' יפה הוא כאחד מן הפירושים שכך כתב דמנוזלא נפשה גבי שבאי לא גרסינן ופי' היה בספרים והר"ן בפ"ק דקדושין כך פירש שכת' וז"ל ודאמרינן אם הקלנו בשבויה נקל בא"א הכי פירושה אם הקלנו בשבוייה דמנוולה נפשה גבי שבאי כלומר דחזקה על השבויה שקשה לה להבעל לשבאי ומנוולת עצמה כדי שלא תראה יפה בעיני השבאי ניקל בא"א דליכא למימר הכי ובנ"ד ליכא חזקה כלל דנימא אגבה דלא ניחוש לעדי אסתן ואידית דהא ליכא למימר דחזקה על הר' יו"ט שלא נשבע בלא אותו תנאי דאדרבא חזקה איפכא הוייא דחזקה שקבל עליו כן האמת ולא זו בלבד אלא אפי' דבר חמור מזה היה מקבל עליו ככל אשר היו שואלים ממנו האנשים המנגדים אותו כדי להשקיטם וליישבם שלא יסירו מידו לימוד החברה בביתו כמו שהיו אז רוצים לעשות כנודע לכל שער עמינו והאמת אם היה אז מקבל הר' י"ט עונש חמור מזה לסבה זו חכם יאמר לו דהא אמרי אינשי בוצינא טב מקרא וכמו שנודע זה באמיתו' מפי הר' י"ט שאמר שסיפר לא' מהחכמים שרצה לישבע ככל אשר שאלו ממנו לסיב' הנז' הנה א"כ בשבוי' איכא חזקה דמסייעה לה ובנ"ד ליתא אדרבא אינו חזקה מנגדת ואף למפרשים אם הקלנו בשבויה דאיסורא בלאו נקל בא"א שהיא בחנק הגם שפי' זה דחאוהו התוס' בפ"ב דכתובות ובפ"ק דקדושין וגם הרמב"ן והר"ן בפ"ק דקדושין ובפ' יש נוחלין דחאוהו בשתי ידים מ"מ אפי' לפי פי' זה לא דמי נ"ד לשבויה דאע"ג דשבועה איסור לאו הוא לא קיל כלאו דשבויה דהא חמיר האי לאו מכל לאוין שבתורה כדאיתא בפ' שבועת הדיינים ובסוף יומא ועוד דבלאו דשבויה ליכא חילול ה' והכא איתיה מפי עוללים ויונקים וחילול ה' חמור מכריתות ומיתות ב"ד כדאיתא בסוף יומא וגם למפרשים דאפי' איכא סהדי שנשבית אינה אסורה מן התורה נקל בא"א דאי איכא סהדי דהוה ש"פ בההיא אבנא דכוחלא הוייא אשת איש גמורה דהוי איסור תורה וכמ"ש התוספות בפ"ק דקדושין נ"ד ודאי איסור תורה הוא ורשב"ם הרכיב פי' דמנוולא נפשה עם פי' דשבויה איסור לאו ועם פי' אחר דהיינו דשבוייה מקלינן בה משום דאוקמא אחזקתה שהיא טהורה כלומר דמשום דנצטרפו בשבויה שלשה אלה מקלינן בה אבל בא"א דאין גם אחד מהם לא מקלינן בה ובנ"ד לעניין מנוולא נפשה ולענין דשבויה איסור לאו כבר הוכחתי דבהני גווני לא דמי נ"ד לשבויה ובענין אוקמה אחזקתה כבר דחה הרמ"בן פי' זה בידים מוכיחות בפ"ק דקדושין ועכ"ז גם לפי' זה נ"ד חזקה שנשבע בלא תנאי כלל ככל אשר שאלו ממנו כמו שהוכחתי א"כ ודאי כי היכי דאיכא לפלוגי בין שבויה לא"א דהא לקולא והא לחומרא ה"נ איכא לפלוגי בין נ"ד לדין השבוי' ואין הנדון דומ' לראיה כלל ולפ"ז בנ"ד דנפק קלא דלא פסיק בכל העיר שיש עדים יודעים שנשבע הר' י"ט וקבל חרם בלא הזכרת תנאי יש לחו' לאותם עדים אפי' הוו קיימי בצד אסתן וכדא"ל אביי ורבא ורבנן ופסקו הפוסקים כדבריה' כנז"ל: