אבקת רוכל · חלק קפ״א סימן ל״ז

ומ"מ דל הך דחייא מהכא ואי איכא לדחויי הכי הוא דאיכא לדחויי דרבי יוחנן אמתני' דתנן עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ואוקימנא לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון קאמר לומר דעכ"ז לא תנשא לכתחילה משום לזות שפתים וכיון דרבי יוחנן לפרושי מתניתין אתא ליכא לאקשויי לישמועינן היכא דלא אסהיד עליה כלל אלא שיצא הקול שיש עדים שהוא חי כו' דלפרושי מתניתין אתא ולא לאשמועינן מימרא אליב' דנפשיה דלימא לישמועינן הא דהוי רבותא טפי ואיכא מהא דרבי יוחנן שרצה לדייק החכם אין ראיה כלל ולא מטעם דחייתו דההו' דחיה ליתא כלל אלא מכח טעם אחר דחוי הוא אותו דיוק: נמצא כללן של דברים שדברי החכם בדיבור השני נדחו לגמרי מכח עשר הטענות האלה שכתבנו: כתב עוד החכם בדבור הראשון אתם שאלתם קדמנא ובקשתם ממני כו' והנראה לע"ד דכל זמן שהדבר תלוי בספק שלא נתברר הדבר כו' ואפי' בנ"ד נמי שהוא אומר בריא לי שנשבעתי על תנאי וכבר התחיל ללמד ולהורות אין כח לב"ד להפרישו ולמונעו מללמוד ולהורות מכאן ולהבא עכ"ל רצה החכם בדבור הזה מכח ברייתא דפ"ב דכתובות שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' מכח מאי דאתמר עלה בגמרא להכריח דאע"ג דלפום ריהטא מיחזי דלכתחילה יש כח לב"ד למנוע את האדם מלעשות מעשה אסור אע"ג דאינו אומר בריא לי שהוא מותר עכ"ז בדיעבד כגון שכבר התחיל במעשה ההוא אין כח לב"ד למונעו מלעשות עוד משום דכיון שהתחיל אי מנעינן ליה מטי ליה זילותא ונראה מדבריו דבנ"ד אסהידו תרי דנשבע בלא תנאי ותרי אסהידו דנשבע בתנאי ונתבטל באופן דהא מילתא קיימא בספק שקול: