אבקת רוכל · חלק קע״ט סימן מ״ב

ועוד יהבינן ליה כל טענתיה לומר שלא נשבע לקיים מה שנגזור עליו אלא בגמר דין דוקא לא מהנייא ליה האי טענה אלא לומר שלא עבר גם על השבועה אבל על החרם שגזרו עליו ב"ד מחוייב להחזיקו אע"פ שלא היה נשבע לעולם מפני שב"ד גזרו עליו כן ועמד לפניהם לדין ואפי' אם לא היה בא לעמוד לפניהם היה יכולת ביד הב"ד ההוא לכופו לעמוד בדין אם לא היה רוצה לעמוד בדין כמ"ש הרא"ש בריש זה בורר ואם אין חכמי' זקני' ומנהיגים שאם אין הנתבע רוצה לעמוד שכופין אואו לדון בפניהם ובנ"ד היו בעיר פרנסים חכמים ומנהיגים ואם היה הר' י"ט מסרב מלעמוד בדין היה יכולת בידם לכופו לעמוד לדין בפניהם וכ"ש שהרי י"ט מרצון עצמו רצה לדון לפניהם שחייב הוא לקבל כל אשר גזרו עליו בדין ואפי' היה בענין ממון וכ"ש הכא שהגזרה היתה לאפרושי מאיסור' שהחרם והשבועת בלא אותו תנאי היו מוחזקים ע"פ עדים והתנאי שהוא אומר עדיין לא העידו עליו עדים וכיון שכן אפילו יתעקש לומר שגם בלא שבועה לא קבל עליו לקיים אלא מה שיגזרו עליו בגמר דין לאו כל כמיניה שמאחר שבפעם הראשונה שתבעוהו כת שכנגדו לדין בפני ראשי הקהלות באומרם שעבר על החרם והשבועה שקבל ואמר הר' י"ט שיעמוד לפני החכמים שיראו אם יש איסור בדבר הרי קבל עליו שאם יגזרו עליו להפרישו מהאיסור ומצווים היו לגזור עליו שלא יוסיף לעבור עד שיברר דבריו ואז יגזרו כאשר יראום מן השמים וכיון שכן הוה ליה להר' יום טוב לקיים גזרתם וכבר כתב מהרי"ק שרש א' דמי הוא שלא יחוש לנידוי של הרב הנז' אשר נידה לאפרושי מאיסורא: