הרי שאע"פ שהדיין אינו ממונה אלא לדון דין כי אינו יכול לפשר אם לא ברצון הבעלי דינין ואפ"ה באמתלא לחוד מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע והוא דין אמת משפט צדק וחייב הנתבע לקבל דברי הדיין ולעכב ממונו עד יעמוד בדין ואם כדברי הר' אהרן הוה ליה לנתבע לומר לדיין לא אקבל דבריך ולא אעכב ממוני שאינך ממונ' לדיין אלא כשתשמע טענותינו ותגזר אומר פ' זכאי ופ' חייב אז נתקיים דבריך אבל עכשיו שלא שמעת הטענות ולא נגמר הדין איני זקוק לשמוע לך לעכב ממוני ואני אצילנו מיד שלוחי או בעל חובי על כרחך אלא ודאי כל סעיפי הדין מסורים ביד הדיין והרי דברים ק"ו ומה אם בההיא דהרא"ש שאין הדיין רואה אלא אמתלאה בלבד מצווה לעכב הממון והנתבע מצווה לקיים דבריו ובנ"ד שהעידו עדים כדברי כת שכנגדו והר' יום טוב לא נתבררו עאכו"כ שיהיו הדיינין מצווין לעכב על ידו מליטול שום שררת חכם עד שיברר דבריו כי היה לב"ד לחוש פן יקבלוהו אנשי חברתו לחכם עליהם ולא ירצה הר' יום טוב לבוא עוד לעמוד לפני העדה למשפט ודמי ממש לאותו שאומר מתיירא אני שמא יבואו לידו ויבריחם ולא המצא מקום לגבות חובי וגם הר' יום טוב היה לו לשמור החרם שגזרו עליו כמו שבההיא דהרא"ש הנתבע צריך לשמור ולקיים מה שגזרו עליו ב"ד לעכב ממונו שכיון שחרם שגזרנו על הר' יום טוב הוא סעיף מסעיף הדין שעליו היו דנין חייב לקבל מה שגזרו עליו מכח השבועה אשר נשבע לקיים כל אשר יגזרו עליו ב"ד:
אבקת רוכל · חלק קע״ט סימן מ״א
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Leipzig, 1859
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך אבקת רוכל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.